טסתי אל אחותי, שלא ראיתי כמעט שנתיים.
במשך כמעט שנתיים היינו בקשר בעיקר דרך מסך: הודעות קצרות בבוקר, שיחות טלפון בערבים, תמונות של הילדים, חדשות מהעבודה וזיכרונות מהימים שבהם היינו יכולות לשבת יחד שעות ולדבר על הכול.
ועכשיו סוף סוף טסתי אליה.
נשארו רק כמה שעות עד שניפגש.
הייתי מאושרת.
לכן, בהתחלה אפילו לא שמתי לב לריח המוזר.
הוא הופיע זמן קצר אחרי ההמראה — חריף, כבד ולא נעים.
חשבתי שמישהו פתח אוכל.
אבל כעבור רגע הריח נעשה כל כך חזק, שמבלי לחשוב הסתובבתי לכיוון החלון.
ורק אז ראיתי מה מקורו.
על קצה משענת היד שלי הייתה מונחת כף רגל גברית יחפה.
סובבתי את הראש באיטיות.
הגבר שישב מאחוריי צפה בסרט, ובשלווה מוחלטת השאיר את רגלו בין המושבים.
במשך כמה שניות לא הצלחתי להאמין שהוא באמת חושב שזה דבר נורמלי לעשות.
— סליחה, אמרתי. — אתה יכול בבקשה להזיז את הרגל?
הוא הביט בי.
— מה הבעיה?
— כף הרגל שלך מונחת על משענת היד שלי.
הוא הביט למטה, משך בכתפיו באדישות ואמר:
— לי נוח ככה.
— לי זה לא נוח.
— אז פשוט אל תשימי לב לזה.
החלטתי לא לעשות סצנה.
ביקשתי ממנו שוב.
הוא הזיז את הרגל.
לכמה דקות.
ואז שוב שלח אותה קדימה.
הפעם לא אמרתי דבר.
רק הסתכלתי עליו.
הוא הבחין במבט שלי וחייך בזלזול.
היה משהו לא נעים במבט שלו — כאילו הוא בכוונה חיכה לראות איך אגיב.
הפניתי את הראש.
אבל בתוכי עלתה מחשבה אחת.
לא מתוך כעס.
פשוט מחשבה מאוד פשוטה:
אם אדם מבין רק כשיש השלכות למעשיו, אז לפעמים צריך לתת לו להתמודד עם ההשלכות.
לחצתי על כפתור הקריאה לדיילת.
היא ניגשה אליי, ואני הסברתי לה בשלווה מה קרה.
הדיילת ביקשה מהנוסע לשמור על מרחק מתאים ולא לפלוש לשטח המושב שלי.
הגבר, בחוסר שביעות רצון, הזיז את הרגל.
— בסדר, זרק לעברי. — מרוצה עכשיו?
לא עניתי.
באותו רגע החלטתי שאני כבר לא מתכוונת להתווכח איתו.
ביקשתי מהדיילת קפה.
כעבור כמה דקות היא הניחה לפניי כוס קטנה.
לגמתי ממנה.
הנחתי אותה על השולחן.
והתחלתי לחכות.
הגבר שוב התחיל לשלוח את הרגל קדימה.
בהתחלה באיטיות.
אחר כך עוד קצת.
כף הרגל שלו שוב מצאה את עצמה בדיוק במקום שבו ממש לא הייתה אמורה להיות.
הוא הביט בי.
אני הביטתי בו.
ולראשונה במהלך כל הטיסה חייכתי.
כנראה שהוא לא הבין למה.
הרמתי את כוס הקפה, הטיתי את עצמי מעט לאחור ואמרתי בשקט מוחלט:
— אתה בטוח שאתה רוצה להמשיך עם זה?
— כן.
הוא אפילו צחק.
ואז עשיתי משהו שהוא ממש לא ציפה לו.
כף הרגל שלו נגעה בכוס הקפה, והקפה נשפך על הרגל שלו.
הקפה לא היה רותח. הוא היה פשוט חם — מספיק חם כדי שהוא ירגיש אותו מיד וימשוך את הרגל בבהלה.
הוא קפץ ממקומו.
— מה את עושה?!
כמה אנשים הסתובבו והביטו לעברנו.
הסתכלתי עליו בשלווה.
— עכשיו לא נוח לך?
הוא הביט בי בהבעה כאילו בפעם הראשונה במהלך כל הטיסה אין לו מושג מה לענות.
— עשית את זה בכוונה!
— הרגל שלך היא שפגעה בכוס הקפה.
בתא הנוסעים השתררה דממה.
לא התחלתי להתנצל או להסביר את עצמי.
— ביקשתי ממך שלוש פעמים להפסיק. החלטת שלא אכפת לך מכך שלא נוח לי. לכן החלטתי להראות לך איך זה מרגיש כשמישהו עושה בכוונה משהו לא נעים לאדם אחר.
הוא פתח את פיו, אבל לא אמר דבר.
הדיילת ניגשה כמעט מיד.
ציפיתי שהיא תעיר לי.
אבל במקום זאת היא הסתכלה קודם על הגבר, אחר כך על הרגל שלו, ושאלה בשלווה:
— אתה צריך מפית?
הוא לא ענה.
האישה שישבה ליד המעבר אמרה בשקט:
— נראה לי שעכשיו הוא כבר הבין.
מישהו בשורה הסמוכה פרץ בצחוק קצר.
אבל אני לא התכוונתי לחגוג את הניצחון.
פשוט הפניתי את פניי לכיוון החלון.
כעבור כמה דקות הגבר חזר והתיישב במקומו.
הפעם הוא החזיק את שתי רגליו בדיוק במקום שלהן.
הוא כבר לא אמר מילה.
סיימתי את הקפה שלי, ולראשונה במהלך כל הטיסה הרגשתי הקלה.
כן, יכולתי פשוט לקרוא לצוות.
יכולתי להתווכח איתו.
יכולתי לעשות מהומה.
אבל לפעמים לא מספיק לבקש מאדם להפסיק.
לפעמים הוא צריך להרגיש על בשרו את מה שהוא עצמו עשה לאחר בלי לחשוב פעמיים.
כשנחתנו, כמעט מיד שכחתי מכל הסיפור.
כי בשדה התעופה חיכתה לי אחותי.
כמעט שנתיים של פרידה הסתיימו בחיבוק אחד.
כשהלכנו יחד לכיוון היציאה, פתאום חשבתי על אותו גבר.
לא רציתי לנקום בו.
רק רציתי שהוא יבין סוף סוף דבר אחד פשוט:
הנוחות של אדם אחד לא צריכה להפוך לבעיה עבור כל האחרים.
ולפי האופן שבו ישב ללא תנועה במשך שאר הטיסה, נראה שאת השיעור שלו הוא בכל זאת זכר.
