בעלי תמיד ինձանից הרבה יותר נאה היה. אפילו אחרי שהתחתנו, חלק ממני עדיין חשב שכל זה הוא רק בדיחה — עד שמצאתי את המכתב שהוא כתב בלילה שלפני החתונה שלנו
— ובכן… את יפה.
הסתובבתי כל כך בפתאומיות, שכמעט הפלתי את כוס הקפה מהיד.
הגבר שעמד מאחוריי במאפייה היה נאה בצורה בלתי נתפסת. גבוה, בטוח בעצמו — מהסוג של הגברים שנשים מסתובבות אחריהם בלי לשים לב.
והוא חייך אליי.
מיד חשבתי שמדובר באיזו בדיחה.
הבטתי סביבי וחיפשתי את החברים שלו. מצלמה נסתרת? מישהו צוחק?
כלום.
אז גלגלתי עיניים והפניתי שוב את מבטי אל הדלפק.
כעבור רגע הוא נגע בעדינות בכתפי.
— אפשר לקבל את המספר שלך?
הבטתי בו בחוסר אמון.
— בשביל מה אתה צריך את המספר שלי?
הוא צחק.
— כי אני רוצה להזמין אותך לקפה.
הייתי מבולבלת לגמרי.
אף גבר מעולם לא ביקש ממני את המספר שלי, ובטח שלא מישהו שנראה כמוהו. ובכל זאת, מסיבה כלשהי, נתתי לו את המספר שלי.
כעבור כמה שבועות כבר יצאתי עם הגבר הנאה ביותר שאי פעם ראיתי.
אבל חוסר הביטחון שלי לא נעלם לשום מקום.
גם לא כשהוא אמר שהוא אוהב אותי.
גם לא כשהכיר אותי בפני החברים שלו.
גם לא כשההורים שלו בבירור לא הצליחו להבין מה הוא בכלל מצא בי.
ערב אחד, במהלך ארוחת ערב, אמא שלו בחנה אותי מכף רגל ועד ראש, ואחר כך שאלה אותו אם הוא באמת בטוח בקשר שלנו.
הרגשתי נורא לא בנוח.
בדרך הביתה סוף סוף אמרתי:
— אולי הם צודקים. הרי יכולת להיות עם כל אישה שתרצה.
הוא עצר את המכונית.
הביט בי וענה בשלווה:
— לא. אני רוצה אותך.
והוא הוכיח לי את זה בכל יום מחדש.
כשאיבדתי את העבודה שלי, הוא נשאר לצדי.
כשנשברתי לחלוטין אחרי שאחותי נפטרה, הוא למעשה עבר איתי יד ביד את התקופה הקשה ביותר בחיי. הוא בישל, ענה לטלפונים, הסיע אותי לכל מקום שהייתי צריכה להגיע אליו, וישב לידי בלילות כשלא הצלחתי להפסיק לבכות.
אחר כך הוא הציע לי נישואים.
באותה מאפייה שבה נפגשנו לראשונה.
ההורים שלו עדיין התנגדו.
אבל הוא בכל זאת התחתן איתי.
אני זוכרת איך עמדתי ליד החופה וחשבתי:
איך יכול להיות שזכיתי בכזה מזל?
ובכל זאת, עמוק בתוכי עדיין קינן הפחד שיום אחד הוא יבין שהוא טעה.
השנים חלפו.
עם הזמן הפסקתי לחשוב על זה.
עד שיום אחד…
סידרתי קופסה ישנה עם מזכרות מהחתונה, כשמצאתי מעטפה שהייתה חבויה מתחת לכרטיסים ולתמונות.
על המעטפה היה כתוב השם שלי — בכתב היד שלו.
ואז הבחנתי בתאריך.
הלילה שלפני החתונה שלנו.
חייכתי ופתחתי את המעטפה, מצפה למצוא מכתב אהבה ישן ונחמד שכבר שכחתי ממנו.
אבל אחרי שקראתי את המשפטים הראשונים, הפסקתי לנשום.
אהבתי אותך עוד לפני שבכלל האמנת שזה אפשרי.
אהבתי אותך מהרגע שנכנסתי למאפייה ההיא וראיתי איך את מסתכלת עליי, כאילו אני האדם היחיד בכל המקום.
אהבתי אותך כשניסית להסתיר את החיוך שלך, כי חשבת שאני צוחק עלייך.
אהבתי אותך כשבכית אחרי שאחותך נפטרה, כשאיבדת את העבודה, כשפקפקת בעצמך, ובכל פעם מחדש שאלת אותי מה אני בכלל רואה בך.
אבל יש משהו שמעולם לא סיפרתי לך.
מעולם לא חשבתי שאני זה שזכיתי בכך שיש לי אותך.
תמיד חשבתי שאני האדם המאושר ביותר בעולם.
את כל הזמן אומרת שאני נאה. שאני יכול להיות עם כל אישה שארצה.
אבל את לא מבינה.
כל אחד יכול היה להתאהב בפנים שלי.
רק את הצלחת לאהוב את הלב שלי.
אני לא מתחתן איתך כי לא הצלחתי למצוא מישהי «טובה יותר».
אני מתחתן איתך כי איכשהו פגשתי אדם שלצדו בעצמי רציתי להפוך לאדם טוב יותר.
גרמת לי להרגיש שסוף סוף באמת רואים אותי, בזמן שכל האחרים ראו בי כל חייהם רק את המראה החיצוני.
ואם יום אחד, אחרי שנים רבות, תמצאי את המכתב הזה, אני מקווה שסוף סוף תאמיני למה שהיום אני עדיין לא מצליח לשכנע אותך בו:
מעולם לא ראיתי בך את «האפשרות הטובה ביותר שהייתה לי».
בחרתי בך.
הייתי בוחר בך בכל חיים, בכל גרסה שלנו, ובכל חדר שבו היית משוכנעת שאת לא מתאימה לי.
לכן, בבקשה, אשתי היפה, תפסיקי לחשוב מתי סוף סוף אבין שאת לא מספיק טובה בשבילי.
כי האמת היא רק אחת…
בכל בוקר אני מתעורר וחושב על המזל הבלתי נתפס שיש לי בכך שדווקא את אוהבת אותי.
הנחתי את המכתב על השולחן וישבתי זמן רב בשתיקה.
אחרי כל כך הרבה שנים, סוף סוף הבנתי משהו שמעולם לא הצלחתי לראות קודם.
כל השנים האלה חשבתי שהוא טוב מדי בשבילי.
והוא, כל הזמן הזה, חשב בדיוק את אותו הדבר עליי.
