דוד לא הרשה לי לבקר את אמו לבד. הוא אמר שהיא זקוקה לשקט. אבל אחרי חודש נסעתי לשם בעצמי, ומה שראיתי במו עיניי גרם לברכיי לרעוד.
חשבתי שבעלי מבלה בכל יום לצד מיטתה של אמו, שהייתה בתהליך החלמה, בזמן שאני מממנת את כל הטיפולים שלה. אבל האמת הייתה קשה הרבה יותר.
בכל יום ראשון המטבח שלנו התמלא בריח של קינמון וטוסט – כך היה תמיד כשדוד היה בבית. במשך חמש עשרה שנים בניתי לצדו חיים שקטים ושלווים. הייתי בטוחה שהחיים האלה מגנים עליי כמו סוודר חם.
כשחמותי, הלן, עברה שבץ מוחי לפני שלושה חודשים, הייתי משוכנעת שהאסון המשותף רק יחזק את הקשר ביני לבין בעלי.
ההתחלה
בשבועות הראשונים נסענו יחד לבית החולים. החזקתי את ידה הרזה של הלן, בזמן שדוד סידר את הכרית שלה. בעיניו היה אפשר לראות דאגה אמיתית.
«תודה שאת לצדי,» הוא לחש לי במסדרון. «לא הייתי מצליח לעבור את זה לבד.»
«היא גם המשפחה שלי, דוד.»
באותו ערב הוא חיבק אותי חזק מהרגיל.
«את מצילה את שנינו. באמת.»
רציתי לסרוג לה שמיכה מצמר צהוב ורך. קניתי לה את קרם הלבנדר האהוב עליה וגרביים חמות. באותם ימים באמת האמנתי שסבל יכול לקרב בין אנשים.
הסדקים הראשונים
אחר כך התחילו להגיע שיחות טלפון. דוד היה עונה להן רק במוסך או בתוך המכונית, כשהחלונות סגורים, בזמן שאני עמדתי במרפסת עם כוס קפה שהלכה והתקררה.
«זה מהעבודה,» היה אומר בקצרה.
יום אחד הרגשתי על צווארון החולצה שלו ריח של בושם זר – חזק ופרחוני. שכנעתי את עצמי שזה בטח בושם של אחת האחיות במעלית.
כמה ימים אחר כך הוא אמר משהו ששינה הכול.
«אני חושב שמוטב שאמשיך לבקר את אמא לבד. היא זקוקה לשקט מוחלט. יותר מדי מבקרים מעייפים אותה.»
«אבל אני לא רק מבקרת, דוד. אני הכלה שלה.»
«תסמכי עליי. זה יהיה טוב יותר בשבילה.»
הנהנתי. ובפעם הראשונה אחרי חמש עשרה שנות נישואים הרגשתי שהיסודות של הנישואים שלנו מתחילים להיסדק.
חלק ב’
הכסף שנעלם
בכל שבוע כתבתי המחאה עבור השיקום של הלן – שלושת אלפים, ולפעמים אפילו ארבעת אלפים דולר.
«הביטוח שוב לא מכסה את טיפולי הפיזיותרפיה,» הסביר דוד כשהחזיק את פניי בשתי ידיו. «בזכותך אמא שלי תוכל ללכת שוב.»
רציתי להאמין לו. הייתי חייבת להאמין.
אבל יום אחד מצאתי בכיס המעיל שלו קבלה ממסעדה שנמצאה במרחק של כשישים מייל מבית החולים – בכיוון ההפוך לחלוטין. ושוב הרחתי את אותו בושם זר על צווארון החולצה שלו.
החלטתי להתקשר בעצמי לבית החולים.
«אני מצטערת,» אמרה הפקידה, «אבל אף אחד לא ביקר אותה היום.»
באותו ערב שאלתי את דוד ישירות.
«האחיות פשוט מתבלבלות בין המשמרות, יקירתי,» הוא צחק. «הרופאים ביקשו שאבוא לבד. תסמכי עליי.»
אמרתי לו: «אני סומכת עליך», כמעט כמו תפילה.
אבל עמוק בפנים כבר ידעתי — שום תפילה לא תציל אותי.
הכנס בדנוור
כמה ימים אחר כך דוד ארז מזוודה.
«נסיעת עבודה לשלושה ימים,» אמר.
כמה שעות אחרי שיצא, קיבלתי שיחה ממספר לא מוכר.
«מדבר ד»ר הנסלי. ניסיתי להשיג את בעלך, אבל הטלפון שלו אינו זמין. מצבה של הלן הידרדר. אני מבקש שתגיעי. אנחנו צריכים לדון בכמה נושאים הקשורים לטיפול שלה.»
«על אילו נושאים מדובר?»
«בבקשה, פשוט תגיעי.»
מה שראיתי במו עיניי
לא חיכיתי אפילו רגע.
נסעתי מיד למרכז השיקום – לא לזה שחשבתי שדוד מבקר בו את אמו מדי יום, אלא לזה שהופיע במסמכים של ד»ר הנסלי.
כשעברתי במסדרון בדרכי לעמדת האחיות, ראיתי אותו.
דוד עמד ליד החלון והחזיק את ידה של אישה צעירה, שבטנה ההריונית כבר הייתה בולטת לעין.
הוא התכופף ונישק אותה בדיוק כפי שהיה מנשק אותי בשנים הראשונות לנישואינו – ברכות, בטבעיות, כאילו זה הדבר הרגיל ביותר בעולם.
לא הוצאתי אפילו קול אחד.
רק עמדתי שם והבטתי בכל מה שהאמנתי בו במשך חמש עשרה שנים מתפורר לנגד עיניי.
מאחורי הדלפק יצאה אחות בעלת שיער שיבה ועיניים עייפות אך טובות.
היא זיהתה אותי מהתמונה שראתה פעם בחדרה של הלן.
«את אשתו של דוד,» אמרה בשקט. «שמי קלרה. בואי איתי. אנחנו חייבות לדבר לפני שבעלך יראה אותך.»
היא הובילה אותי לחדר משרד ריק.
«חמותך ניסתה ליצור איתך קשר במשך שבועות. דוד לקח ממנה את הטלפון. היא סיפרה לי כל מה שידעה.»
«ומי האישה הזאת?»
«כאן הוא מציג אותה כארוסתו. הלן מצאה את המסמכים בתיק שלו כבר לפני חודש.»
«והכסף ששילמתי עבור השיקום שלה…»
«כבר כמעט חודש שלא התקבלו תשלומים. בגלל זה העבירו את הלן למחלקה של מטופלים שאין להם אפשרות לממן את הטיפול.»
האדמה נשמטה מתחת לרגליי.
כל מה שראיתי באותו יום במו עיניי היה משכנע יותר מכל מילה שאפשר היה לומר.
חלק ג’ (המשך)
הלן
מצאתי את חמותי בחדר רגיל – עייפה, אבל לא שבורה.
«ניסיתי להזהיר אותך,» היא לחשה תוך כדי שהיא אוחזת בידי. «דוד לקח לי את הטלפון. לא יכולתי ליצור איתך קשר.»
«עכשיו אני יודעת. ואת כבר לא לבד.»
באותו יום התקשרתי לעורך דין.
«אני מבקשת לחסום את החשבונות המשותפים. להכין את מסמכי הגירושים. וגם להסדיר את כל העניינים הקשורים לאחריות שלי על הטיפול הרפואי של הלן.»
השיחה
בערב דוד חזר הביתה עם אותו חיוך שתמיד גרם לי לפקפק בעצמי.
חיכיתי לו עם תיק מסמכים מונח על השולחן.
«מה קורה, סופיה?» הוא שאל כשראה את פניי.
«הייתי שם היום, דוד. ראיתי אותך. ראיתי אותה. ראיתי באיזה חדר אמא שלך באמת נמצאת.»
החיוך נעלם מפניו.
«אני אסביר לך הכול…»
«לא.»
הוא הושיט אליי את ידו. התרחקתי ממנו.
«לעולם אל תשתמש שוב בשם שלה כדי לתמרן אותי.»
«בבקשה, תני לי להסביר…»
«לעולם לא אתן לך שוב לקחת ממני את המקום שבו הייתי צריכה להיות.»
הגשתי לו את התיק.
«הלן נמצאת עכשיו תחת האחריות שלי. ביום שני עורך הדין שלי ייצור איתך קשר.»
«את לא יכולה לעשות לי את זה.»
«אני לא עושה לך שום דבר, דוד. אני עושה את זה בשבילה. ובשביל עצמי.»
סגרתי את הדלת.
מאוחר יותר
כמה שבועות לאחר מכן ישבתי לצד הלן בחדר מואר – כבר במחלקה מכובדת, שהטיפול בה מומן ישירות על ידי, בלי שום מתווכים.
היא שוב צחקה.
האמת עלתה לי בנישואים שלי.
אבל היא החזירה לי את האישה שתמיד ראיתי בה משפחה.
והיא החזירה אותי לעצמי – לאותה אישה שאיבדתי ביום שבו למדתי לא לסמוך על מה שעיניי רואות.
