במשך שלוש שנים האמנתי שאחרי התאונה בעלי לעולם לא יוכל ללכת כרגיל.
עשיתי הכול כדי להקל עליו את החיים.
מהבוקר ועד הערב עבדתי, שילמתי את החשבונות, את התרופות, את הביקורים אצל הרופאים, את טיפולי השיקום ואת כל מה שהיה זקוק לו. הייתי חוזרת הביתה מותשת, אבל בכל ערב הייתי שואלת אותו:
— איך אתה מרגיש היום?
בדרך כלל הוא היה עונה:
— אותו דבר. בלי העזרה שלך לא הייתי מסתדר.
מעולם לא עלה בדעתי שכל המילים האלה היו שקר.
עם הזמן התחלתי לשים לב לדברים מוזרים.
לפעמים חפצים בבית היו נמצאים במקומות שונים לגמרי מאלה שבהם השארתי אותם. במטבח היו מופיעות כוסות מלוכלכות, אף על פי שבעלי היה מבטיח לי שהוא בילה את כל היום בחדר השינה.
כמה פעמים השכנה הזכירה שבמהלך היום היא שמעה מוזיקה רועשת שבקעה מהבית שלנו.
שאלתי את בעלי:
— אתה בטוח שלא יצאת לשום מקום? אף אחד לא בא לבקר אותך?
הוא רק חייך.
— נדמה לך.
ואני האמנתי לו.
כי איך אפשר לחשוד באדם שבמשך שלוש שנים הקרבת למענו הכול?
יום אחד הרגשתי לא טוב בעבודה. הסתחרר לי הראש, עלה לי החום, והמנהל התעקש שאחזור מיד הביתה.
חזרתי הרבה יותר מוקדם מהרגיל.
בחצר שררה דממה מוזרה.
השארתי את התיק ליד הדלת וכבר עמדתי להיכנס לבית, כששמעתי צחוק.
הוא הגיע מכיוון הבריכה.
לאט לאט הלכתי לשם.
ואז ראיתי משהו שלעולם לא אשכח.
בעלי.
אותו גבר שבמשך שלוש שנים שכנע אותי שהוא לא מסוגל ללכת אפילו כמה צעדים בלי עזרה.
הוא עמד ליד הבריכה.
וכעבור רגע קפץ בשלווה אל תוך המים.
קפאתי במקום.
לידו שחתה אישה אחרת.
הם צחקו, שוחחו והחזיקו בידיהם כוסות יין.
כעבור רגע שמעתי את קולו של בעלי:
— כשאשתי בעבודה, יש לנו כאן ממש אתר נופש.
האישה צחקה.
— והיא באמת לא חושדת בכלום?
— ברור שלא. היא פשוט סומכת עליי יותר מדי.
ברגע אחד משהו בתוכי נשבר.
אבל להפתעתי, לא צעקתי.
לא בכיתי.
לא רצתי אליהם כדי לעשות סצנה.
פשוט הוצאתי את הטלפון.
צילמתי כמה תמונות.
הקלטתי את השיחה שלהם.
ואז התרחקתי משם בשקט, בדיוק כפי שבאתי.
בבית ביליתי כמה שעות באריזה רגועה של כל מה שעשוי להיות נחוץ לי.
מסמכים.
חוזים.
דפי חשבון בנק.
חשבונות.
מסמכים רפואיים.
ובעיקר — כל דבר שיכול להוכיח שבמשך שלוש השנים האחרונות בעלי רימה אותי במודע.
למחרת התקשרתי לעורך דין.
הראיתי לו את התמונות ואת ההקלטה.
יחד בדקנו את המסמכים הקשורים לבית, למכונית ולחשבונות הבנק.
ואז הוא אמר:
— אל תדאגי. יש לך מספיק ראיות.
באותו ערב חזרתי הביתה וקיבלתי החלטה נוספת.
ארזתי את החפצים של בעלי.
לא זרקתי אותם לרחוב. ארזתי הכול בקפידה, כדי שיוכל לבוא לקחת אותם מאוחר יותר.
לאחר מכן הזמנתי מנעולן והחלפתי את המנעולים.
כשבעלי חזר, הדלת כבר לא נפתחה בפניו.
הוא התחיל להתקשר אליי.
— מה את עושה?! תפתחי את הדלת!
לא עניתי מיד.
לבסוף אמרתי בשקט:
— אל תדאג. אני חושבת שעכשיו תסתדר מצוין לבד.
מהעבר השני השתררה דממה.
— למה את מתכוונת?
— אני מתכוונת לכך שאתה כבר לא צריך להעמיד פנים בפניי.
הוא השתתק.
ואז התחיל לצעוק שהשתגעתי ושהוא יפנה עם זה למשטרה.
עניתי:
— לפני שאתה עושה את זה, תיזכר מתי בפעם האחרונה באמת היית זקוק לכיסא גלגלים.
אחרי המילים האלה הוא שתק במשך זמן רב.
אבל הדבר המעניין ביותר קרה אחר כך.
האישה שראיתי ליד הבריכה הגיעה לבית.
כנראה שבעלי לא הספיק לספר לה מה קרה.
היא הסתכלה עליו ושאלה:
— אמרת לי שהבית הזה שלך.
הוא לא ענה.
— אמרת שיש לך כסף ושאשתך לא יודעת כלום.
הוא עדיין שתק.
האישה הביטה בו במשך כמה שניות, הנידה בראשה והלכה.
בלי לומר מילה.
כמה ימים לאחר מכן כל האמת נחשפה.
הרופאים אכן המליצו לו לעבור תקופת שיקום ארוכה לאחר התאונה. אולם כבר יותר משנתיים הוא היה מסוגל להתנייד בכוחות עצמו.
הוא פשוט הבין שנוח לו הרבה יותר לחיות כך.
אני עבדתי.
אני שילמתי.
אני טיפלתי בבית.
והוא ניצל את האמון שלי.
הגשתי תביעת גירושין ומסרתי לעורך הדין את כל התמונות, ההקלטות והמסמכים.
בעלי עדיין ניסה לשכנע אותי שהבנתי הכול לא נכון.
אבל הפעם לא האמנתי לו.
כי לפעמים העונש הקשה ביותר לאדם שחי במשך שנים על חשבונו של מישהו אחר אינו מריבה ואפילו לא נקמה.
זה הרגע שבו הוא מאבד את האדם שתמיד האמין לו.
ולראשונה בחייו, הוא נאלץ לעמוד על הרגליים שלו.
