חיינו יחד, ויקטור ואני, במשך שלושים ושתיים שנה. התחתנו צעירים, גידלנו ילדים וחסכנו כל זלוטי פנוי — לא בשביל מעילי פרווה או מסעדות, אלא בשביל העתיד. הוא תמיד היה אומר לי: «כשנצא לפנסיה, ניסע לכל מקום שתרצי». האמנתי לו.
הילדים גדלו, עזבו את הבית והקימו משפחות משלהם. הבית התרוקן, אבל אז הגיע תורו של החלום שלנו — אותה נסיעה שעליה דיברנו במשך כל כך הרבה שנים. איטליה. הים, הסמטאות הצרות, כוס יין בשעת השקיעה. מצאתי טיול, הראיתי אותו לוויקטור, והוא רק הנהן ושילם. כבר שבועיים לפני הטיסה התחלתי לארוז את המזוודה — שמלות, קרם הגנה, שיחון איטלקי.
שבעה ימים לפני הנסיעה הוא חזר מהעבודה מאוחר מהרגיל. הוא התיישב ליד השולחן, שתק זמן רב, ואז אמר:
— אני רוצה להתגרש.
שאלתי אותו שוב, כי חשבתי שאולי לא שמעתי נכון. הוא חזר על הדברים בשלווה, כאילו דיבר על שיפוץ הגג.
— כבר הגשתי תביעת גירושים. יש מישהי שאני רוצה להיות איתה.
שלושים ושתיים שנה. ילדים, נכדים, לילות ללא שינה ליד ילד חולה, שנים שבהן עבדתי בשתי עבודות כדי שנוכל לעמוד בתשלומי המשכנתה, בזמן שהוא «חיפש את עצמו» בעסק נוסף. והנה — שבעה ימים לפני הנסיעה שעליה חלמנו כל חיינו — הוא הודיע שהוא עוזב לאישה אחרת.
לא צעקתי. לא בכיתי מולו. רק שאלתי:
— ומה עם הנסיעה?
— תיסעי לבד, — הוא משך בכתפיו. — ממילא אי אפשר לקבל את הכסף בחזרה.
באותו לילה לא ישנתי. העברתי שוב ושוב בראשי את שלושים ושתיים שנות חיינו המשותפים — כמה פעמים דחיתי את עצמי ואת הרצונות שלי למועד מאוחר יותר, למענו, למען המשפחה, למען הבית שעכשיו נצטרך לחלק בינינו.
בבוקר קיבלתי החלטה: אני נוסעת. לבד.
כשהילדים שמעו על הגירושים, הם זעמו — לא כל כך בגלל הפרידה של הוריהם, אלא בגלל הרגע שבו אביהם בחר להנחית עלינו את המכה הזאת. בתי הציעה לטוס איתי, אבל סירבתי. הייתי צריכה להיות לבד ולהבין מי אני בלי התפקיד של אישה.
רומא קיבלה את פניי בחום כבד וברעש. בימים הראשונים הסתובבתי ברחובות בלי לדעת מה לעשות עם עצמי. במשך שלושים ושתיים שנה תכננתי את חיי סביב אדם אחר, ופתאום נותרתי רק אני — בלי רשימת מטלות ובלי ציפיות של אחרים.
זה היה מפחיד. ובו בזמן — בפעם הראשונה מזה שנים רבות — הרגשתי קלילה.
ביום השלישי, בטרטוריה קטנה ליד הפנתיאון, התחלתי לשוחח עם בעל המקום, איטלקי מבוגר בשם מרקו. כשנודע לו שאני לבד, הוא לא ניסה לנחם אותי. הוא רק שאל אותי מה אני מתכוונת לעשות הלאה.
עניתי בכנות:
— אני לא יודעת.
הוא חייך ואמר משהו שאזכור כל חיי:
— סניורה, בגיל שישים החיים לא נגמרים. הם פשוט מתחילים מחדש, בלי תסריט של מישהו אחר.
נשארתי באיטליה שבועיים במקום השבוע שתכננתי. טיילתי בפירנצה, ישבתי בבתי קפה עם ספר שלא פתחתי במשך שנים, ושוחחתי עם זרים באנגלית רצוצה. בפעם הראשונה אחרי הרבה מאוד זמן עשיתי את מה שאני רציתי, ולא את מה שהיה נוח למישהו אחר.
כשחזרתי הביתה, מצאתי את ויקטור כבר אורז את חפציו. הוא מיהר לעבור לגור עם בת זוגו החדשה. הוא ציפה לדמעות, להאשמות ולמריבה.
במקום זאת, עזרתי לו בשקט לארוז את הארגזים ואיחלתי לו בהצלחה.
— השתנית, — הוא אמר במבוכה.
— לא, — עניתי. — פשוט הפסקתי להסתיר את מי שאני באמת.
הגירושים הושלמו במהירות. למעשה, לא היה הרבה מה לחלק מלבד הבית, שבסופו של דבר מכרנו. בכסף שקיבלתי קניתי דירה קטנה במרכז העיר — מוארת, עם חלונות שפונים אל הפארק, בדיוק כמו הדירה שעליה חלמתי בצעירותי, אבל מעולם לא הרשיתי לעצמי אפילו לחלום עליה בקול.
כעבור חצי שנה נרשמתי לקורס איטלקית — פשוט בשביל עצמי, בלי שום סיבה מעשית. שם הכרתי את אלנה, אישה בגילי שגם היא עברה גירושים. התיידדנו והתחלנו לטייל יחד — כבר לא «מתישהו», אלא מיד, בכל פעם שהתפנה לנו זמן והיה לנו חשק.
ממכרים משותפים שמעתי שוויקטור לא היה מאושר זמן רב עם האישה החדשה. די מהר היא עזבה אותו לטובת גבר אמיד יותר. הוא נשאר לבד, בדירה שכורה, ולפי מה שסיפרו לי, התקשר לעיתים קרובות לילדים והתלונן בפניהם על הבדידות.
הילדים הקשיבו לו בנימוס, אבל את הקרבה שהייתה להם איתי הם מעולם לא הצליחו לבנות איתו. במשך יותר מדי שנים הוא ראה את עצמו כראש המשפחה ולא הבחין באנשים שהיו ממש לידו.
ואני, שנה לאחר מכן, נסעתי שוב לאיטליה — הפעם לא כדי למצוא את עצמי, אלא פשוט כי אני אוהבת את המדינה הזאת.
היום אני בת שישים ואחת. יש לי דירה משלי, חברים שבחרתי בעצמי ולא «ירשתי» מבעלי, וחיים מלאים בשמחות קטנות שאני כבר לא דוחה ל»אחר כך».
לפעמים אני חושבת על שלושים ושתיים השנים האלה — לא במרירות, אלא בהכרת תודה על שיעור חשוב שלמדתי:
לעולם אל תדחי את האושר שלך למועד שמישהו אחר קובע עבורך.
ויקטור רצה שהנסיעה שעליה חלמנו יחד תהפוך עבורי לעונש על כך שלא הצלחתי לעצור אותו.
אבל היא הפכה דווקא להתחלה של חיים שבהם סוף סוף אני זו שמחליטה על גורלי.
