כמעט חמש שנים עברו מאז הפעם האחרונה שבה נפגשו יונתן ודוד — הגורילה שיונתן הציל את חייו לפני שנים.
במהלך השנים האלה הרבה דברים השתנו. גן החיות עבר שיפוץ, המתחמים הישנים הוחלפו בחדשים, עובדים חדשים הגיעו, והמטפל הוותיק יונתן כבר מזמן פרש לגמלאות.
אבל דבר אחד הוא מעולם לא הצליח לשכוח.
שנים רבות קודם לכן, דוד היה עדיין גורילה קטן. חלש, מפוחד וכמעט שלא מסוגל לאכול בכוחות עצמו. את רוב זמנו הוא בילה מכווץ בפינה, מפחד מכל רעש חזק.
הווטרינרים עשו כל שביכולתם, אבל יונתן הוא זה שבילה לידו את רוב הזמן. הוא האכיל את הקטן מבקבוק, ישב שעות ליד המתחם שלו, דיבר אליו בקול רגוע, ולאט-לאט הצליח לגרום לגורילה הקטן להתחיל לבטוח בו.
ביניהם נוצר קשר יוצא דופן.
כשדוד גדל, הוא הפך לגדול וחזק מאוד, אבל ליד יונתן תמיד נשאר רגוע. הוא זיהה את צעדיו, הושיט את ידו דרך הסורגים ויכול היה לשבת לידו זמן רב, כאילו הוא מקשיב בקשב רב לכל מילה שלו.
כלפי אנשים אחרים דוד היה הרבה יותר זהיר.
אבל השנים חלפו, ויונתן התקשה יותר ויותר להמשיך לעבוד. בסופו של דבר, מצבו הבריאותי אילץ אותו לפרוש לגמלאות.
ביום העבודה האחרון שלו הוא עמד זמן רב ליד המתחם של דוד, ולא הצליח להביא את עצמו לעזוב. הגורילה ישב מולו והביט היישר לתוך עיניו.
אחר כך יונתן כבר לא חזר.
בהתחלה הוא חשב שיגיע לבקר אחרי שבוע. אחר כך אחרי חודש. אבל החיים המשיכו לדחות את הביקור.
חמש שנים חלפו.
בוקר אחד יונתן החליט סוף סוף לחזור.
הוא לבש את אפודת העבודה הישנה שנהג ללבוש בגן החיות, הכניס לכיסו תמונה קטנה של דוד ונסע למקום שבו בילה חלק גדול מחייו.
בדרך הוא חשב רק על דבר אחד:
האם דוד יזהה אותו?
העובדים הצעירים קיבלו את המטפל לשעבר בסקרנות. מבחינתם יונתן היה אדם מהעבר, מישהו שעליו שמעו רק כמה סיפורים.
איש לא ציפה למה שיקרה כמה דקות לאחר מכן.
יונתן התקרב באיטיות אל המתחם.
מאחורי סורגי המתכת העבים ישב דוד. הוא היה גדול בהרבה. כתפיו נראו עצומות, פרוותו נעשתה כהה יותר, והמבט בעיניו היה רציני ודרוך יותר.
בהתחלה הגורילה אפילו לא זז.
הוא רק סובב את ראשו והביט באיש המבוגר.
יונתן קפא במקומו.
— דוד… זה אני, — אמר בשקט.
במשך כמה שניות דבר לא קרה.
ואז, לפתע, הגורילה קם באיטיות.
אחד העובדים נסוג צעד לאחור.
דוד התקרב אל הסורגים, אבל במקום לעשות את המחווה המוכרת, הוא לפתע היכה בחוזקה בכף ידו בסורגי המתכת.
חבטה חזקה הדהדה לאורך כל המסדרון.
יונתן נעצר.
דוד היכה שוב בסורגים, ואז הסתובב בפתאומיות והביט לעבר הדלת הסגורה שהובילה לחדר הטכני בקצה המסדרון.
— הוא כועס? — שאל אחד העובדים בשקט.
יונתן הניד בראשו.
— לא.
אבל ההתנהגות של דוד נעשתה עצבנית יותר ויותר.
הגורילה הסתובב הלוך ושוב במתחם, ואז שוב זינק לעבר הסורגים. בכל פעם שיונתן ניסה להתקדם צעד נוסף, דוד עמד בינו לבין החלק האחורי של המתחם והחל להכות בחוזקה בכפות ידיו בסורגי המתכת.
זה נראה כאילו דוד לא רוצה לתת ליונתן להתקרב יותר.
העובדים החלו להיות מודאגים. אחד מהם הושיט יד אל מכשיר הקשר, בכוונה להזעיק וטרינר.
אבל יונתן הרים את ידו.
— חכו. הוא מכיר אותי טוב מדי.
הגורילה היכה שוב בסורגים.
ואז לפתע קפא במקומו.
הוא כבר לא הביט ביונתן, אלא בדלת הסגורה.
ואז נשמע מאחוריה קול מתכתי מוזר.
כולם השתתקו.
דוד השמיע קול נמוך ומזהיר והתקרב אל הקיר המרוחק.
יונתן הביט באיטיות לעבר הדלת.
כעבור כמה שניות נשמעה שריקה נוספת.
הפעם כולם שמעו אותה.
ורגע לאחר מכן נשמעה מאחורי הדלת הסגורה חבטה חזקה, כאילו משהו השתחרר לפתע ממקומו.
הכול קרה כל כך מהר, שאיש לא הספיק להגיב.
בחדר הטכני התרחשה תקלה: צינור שעבר לאורך קיר המתחם התפוצץ לפתע. מתוך המקום שנפגע השתחרר קיטור חם בלחץ גבוה.
רעש נפץ מחריש אוזניים נשמע.
לוח מתכת התנתק ועף הצדה, ובתוך רגע התמלא המסדרון בענן סמיך של אדים לבנים.
יונתן היה במרחק של צעדים ספורים בלבד ממקום התקלה.
אילו דוד לא היה עוצר אותו קודם לכן, האיש המבוגר היה נמצא בדיוק ליד הצינור שנפגע.
גם הגורילה עצמו היה קרוב מדי למקור הקיטור ונפגע קלות באזור הכתף. כעבור רגע הוא נסוג אל הקיר המרוחק.
במשך כמה שניות איש לא אמר דבר.
יונתן הביט בדוד.
ודוד הביט בו.
רק אז הבינו העובדים מה באמת קרה.
הגורילה כלל לא ניסה לתקוף את המטפל הזקן.
הוא זיהה אותו כמעט מיד.
ודווקא בגלל זה הוא לא הרשה לו להתקרב יותר.
דוד שמע את הצליל המסוכן מוקדם יותר מבני האדם והרגיש שמשהו לא בסדר מתרחש מאחורי הקיר. הוא לא היה מסוגל להסביר ליונתן מה קורה.
לכן הוא יכול היה לעשות רק דבר אחד: לנסות לעצור את האדם שזכר, האדם שבעבר נתן בו את אמונו יותר מכל אחד אחר.
כאשר העובדים וידאו שהסכנה חלפה, יונתן התקרב אל הסורגים.
הפעם דוד לא נסוג.
הוא התקרב באיטיות והושיט את ידו דרך הסורגים.
יונתן הניח את ידו ליד ידו.
במשך כמה שניות הם פשוט הביטו זה בזה — בדיוק כפי שעשו חמש שנים קודם לכן, בפגישתם האחרונה.
הזמן שינה את שניהם.
אבל הזיכרון של דוד התברר כחזק בהרבה מכפי שיונתן יכול היה לדמיין.
