כשהייתי בת שש, הבטחתי לחבר הכי טוב שלי שיום אחד נלך יחד לנשף הסיום.
באותו זמן אפילו לא יכולתי לדמיין עד כמה ההבטחה הזאת תהיה משמעותית כעבור שתים־עשרה שנים.
לחבר הכי טוב שלי קראו איתן. היה לו תסמונת דאון. אבל כשהייתי בת שש, בכלל לא ראיתי בו «ילד עם תסמונת דאון».
מבחינתי הוא פשוט היה איתן — ילד שבדיוק כמוני לא סבל צימוקים, צחק מהבדיחות של עצמו וידע להפוך יום רגיל להרפתקה קטנה.
הכרנו בכיתה א’.
יום אחד המורה חילקה לכולנו קופסאות קטנות עם צימוקים. אף פעם לא אהבתי צימוקים, אז ניסיתי להחביא את המנה שלי מתחת למפית.
איתן התכופף לכיווני.
— גם את לא אוהבת את זה?
הנהנתי.
הוא הסתכל על הקופסה ולחש ברצינות:
— אלה רק ענבים ישנים.
לא הצלחתי להתאפק ופרצתי בצחוק.
מאותו יום הפכנו לבלתי נפרדים.
איתן אהב סטטיסטיקות של בייסבול, ואני אהבתי לצייר. הוא היה מסוגל לספר לי במשך שעות על ממוצע החבטות המוצלחות של שחקן מסוים, ואני יכולתי לדבר במשך אותו זמן על צבעים ועל ציורים.
לגמרי לא הבנו את תחומי העניין זה של זו.
אבל זה בכלל לא הפריע לנו.
יום אחד ילד מהכיתה אמר לאיתן שאף אחד לעולם לא ירצה לאהוב אותו.
מיד יצאתי להגנתו.
— זה לא נכון.
הילד צחק.
— אז את בעצמך תתחתני איתו.
גלגלתי עיניים והלכתי משם.
מאוחר יותר איתן מצא אותי ליד מגרש המשחקים.
— אמה?
— מה?
הוא שתק לרגע.
— היית מתחתנת איתי?
צחקתי, כי בגיל שש אפילו לא הבנתי באמת מה משמעותה של שאלה כזאת.
— אולי.
פניו מיד אורו.
ואז נזכרתי בשיחה שהייתה לי עם בת דודה מבוגרת יותר.
— אבל קודם אנחנו צריכים ללכת לנשף הסיום.
— מה זה נשף סיום?
— חגיגה גדולה שעושים כשכבר כמעט מבוגרים.
איתן חשב לרגע, ואז הושיט אליי את הזרת שלו.
— מבטיחה?
כרכתי את הזרת שלי סביב שלו.
— מבטיחה.
כמעט מיד שכחתי מהשיחה הזאת.
איתן — לא.
השנים חלפו.
גדלנו, השתנינו, מצאנו תחומי עניין חדשים, הכרנו חברים חדשים והתמודדנו עם בעיות חדשות.
אבל החברות שלנו נשארה בדיוק כפי שהייתה.
כשהיו לי בעיות בבית הספר, איתן תמיד תמך בי.
כשהתחיל לדבר על בייסבול, הקשבתי לסיפורים הבלתי נגמרים שלו, למרות שכמעט שום דבר ממה שאמר לא באמת הבנתי.
כשהייתי בת שתים־עשרה, ההורים שלי התגרשו.
אחרי זה הכול השתנה.
אבא עזב את הבית.
אמא ניסתה להחזיק מעמד, אבל לפעמים ראיתי אותה בוכה כשהיא חשבה שאני לא שמה לב.
הפכתי לשקטה.
הפסקתי לאכול כמו שצריך בארוחות הצהריים בבית הספר.
לא רציתי לדבר עם אף אחד.
אבל איתן שם לב.
הוא אף פעם לא שאל:
«מה קורה לך?»
הוא פשוט התחיל לשבת לידי בזמן ארוחת הצהריים.
לפעמים דיברנו.
לפעמים שתקנו.
הוא לא ניסה לשאת נאומים חכמים או לפתור את הבעיות שלי.
הוא פשוט היה שם.
כמה שנים אחר כך נכשלתי בפעם הראשונה במבחן הנהיגה.
באותו ערב איתן הופיע ליד הבית שלי עם שני ארטיקים.
— אחד כי ניסית, — הוא אמר.
חייכתי.
— והשני?
— כי את נוהגת נורא.
צחקתי כל כך חזק שכמעט הפלתי את הארטיק.
יום אחד רציתי להפסיק לצייר אחרי שמישהו צחק על אחד הציורים שלי.
איתן לקח את הציור הכי גרוע שאי פעם ציירתי והחביא אותו בארונית שלו.
— למה שמרת אותו?
— כי אסור לך לוותר.
— למה?
הוא הסתכל על הציור.
— כי הדינוזאורים שלך עדיין נראים כמו תפוחי אדמה עם רגליים.
זה היה איתן במלוא מובן המילה.
הוא אף פעם לא ניסה לתקן את כל החיים שלי.
הוא פשוט ידע להפוך רגעים קשים לקצת יותר קלים.
לכן, כשהגיע הזמן לנשף הסיום, כבר ידעתי עם מי אני רוצה ללכת.
לא הייתי צריכה לחשוב על זה אפילו לרגע.
אבל איתן בכל זאת החליט להזכיר לי באופן רשמי את ההבטחה שלנו.
יום אחד הוא ניגש אליי ליד הלוקר בבית הספר והושיט לי שקית קטנה.
— את זוכרת את כיתה א’?
העמדתי פנים שאני חושבת.
— לא ממש.
הוא נראה עצוב.
ואז הושיט אליי את הזרת שלו.
הסתכלתי עליו.
ופתאום נזכרתי בהכול.
הצימוקים.
מגרש המשחקים.
ההבטחה שלנו.
— נשף הסיום, — אמרתי בשקט.
הוא חייך.
— נשף הסיום.
ואז הוציא מהשקית עניבת פרפר כחולה כהה.
— קניתי אותה לפני כמה חודשים.
— איתן, הנשף רק בעוד ארבעה חודשים!
— בגלל זה קניתי אותה מוקדם.
— בשביל מה?
הוא ענה ברצינות גמורה:
— ומה אם ייגמרו?
צחקתי.
— אתה בלתי אפשרי.
הוא חייך.
— אבל את הבטחת.
— אני זוכרת.
בערב הנשף איתן הגיע לבית שלנו בחליפה כחולה כהה.
הוא סיפר במשך זמן רב על החליפה והיה גאה במיוחד בעניבת הפרפר שלו, שנקשרה קצת עקום.
בידו החזיק זר פרחים קטן.
אמא שלי, לינדה, פתחה את הדלת.
כשראתה אותו, היא פתאום השתתקה.
— ערב טוב, גברת קרטר! — אמר איתן בשמחה.
— שלום, איתן.
הוא הושיט לה את הפרחים.
— זה בשביל אמה.
ירדתי במדרגות וחייכתי.
— איזה פרחים אלה?
— רוזמרין.
— למה רוזמרין?
— המוכרת בחנות הפרחים אמרה שזה מסמל זיכרון.
איתן חייך.
— ואני זוכר הבטחות.
אמא פתאום נעשתה רצינית.
שמתי לב לדמעות בעיניה.
— אמא?
היא הסתכלה עליי.
— אמה, בואי איתי רגע למעלה.
— אבל נאחר.
— בבקשה.
היה משהו בקול שלה שגרם לי ללכת אחריה.
נכנסנו לחדר שלי.
אמא סגרה את הדלת.
ואז סובבה את המפתח.
הסתכלתי עליה בהפתעה.
— אמא, מה קורה?
היא התיישבה על קצה המיטה.
— את יכולה ללכת לנשף עם איתן.
קימטתי את המצח.
— ברור שאני יכולה.
— אבל קודם אני רוצה שתביני משהו.
מיד הפסקתי לכעוס.
— מה?
היא נשמה עמוק.
— את זוכרת מה קרה אחרי שאבא שלך עזב?
הסבתי את מבטי.
— כן.
— הפסקת לאכול כמו שצריך.
— אני זוכרת.
— כמעט לא דיברת עם אף אחד.
— אני יודעת.
— וחשבת שאף אחד לא שם לב.
הסתכלתי עליה.
— איך את יודעת את כל זה?
אמא ניגבה את הדמעות.
— מאיתן.
קפאתי.
— מה?
היא סיפרה לי שלפני הרבה שנים, יום אחד, איתן ראה אותה יושבת לבד במכונית ליד בית הספר.
היא בכתה.
הוא שאל אותה אם הכול בסדר.
אמא הודתה בפניו שהיא מודאגת בגללי.
ואז איתן שאל אותה שאלה שהיא לא שכחה במשך כל השנים האלה.
— הוא שאל: «אמה התקלקלה?»
משהו נחנק לי בגרון.
— מה ענית לו?
— שלא.
אמא חייכה מבעד לדמעות.
— ואז הוא אמר משהו שזכרתי לתמיד.
— מה?
היא הסתכלה לי ישר בעיניים.
— «טוב. כי אני לא יודע לתקן אנשים. אני רק יודע להיות לידם.»
לא הייתי מסוגלת לענות.
עוד ועוד זיכרונות התחילו לעלות לנגד עיניי.
איתן שיושב לידי בזמן ארוחת הצהריים.
איתן עם שני הארטיקים.
איתן ששומר את הציורים הנוראיים שלי.
איתן שמופיע בדיוק ברגעים שבהם הכי קשה לי.
אמא המשיכה:
— אחר כך ביקשתי מאיתן הבטחה.
— איזו?
— שישמור עלייך.
הסתכלתי עליה בחוסר אמון.
— ביקשת את זה מילד?
— הוא היה האדם היחיד שבאותו זמן הצליח לגרום לך לחייך.
אמא אחזה בידיי.
— אבל אחר כך אני בעצמי עשיתי טעות.
— איזו?
— התחלתי לדאוג שאת מקריבה יותר מדי בשביל איתן.
שתקתי.
— בכל פעם שהגנת עליו, שינית את התוכניות שלך או ניסית לוודא שאף אחד לא מוציא אותו מהחברה, חשבתי שאת נאלצת לוותר על משהו למענו.
היא השפילה את מבטה.
— הייתי כל כך עסוקה בלחשוב על מה שאיתן אולי צריך ממך, שהפסקתי לשים לב לכמה שהוא נותן לך.
הרגשתי את הדמעות מצטברות בעיניי.
בפעם הראשונה הסתכלתי על החברות שלנו מנקודת מבט אחרת לגמרי.
מעולם לא ספרנו מי עוזר יותר למי.
לפעמים אני עזרתי לאיתן.
לפעמים הוא עזר לי.
וברוב הזמן פשוט היינו שם זה לצד זו.
אמא לחצה את ידיי.
— לכן יש לי תנאי אחד.
הסתכלתי עליה.
— מה?
— אל תלכי עם איתן לנשף רק בגלל שאמה בת השש הבטיחה לו פעם שתלך איתו.
שתקתי.
— תלכי איתו כי אמה בת השמונה־עשרה באמת רוצה ללכת איתו.
חייכתי מבעד לדמעות.
— אמא, בדיוק בגלל זה אני הולכת איתו.
היא הנהנה.
— עכשיו אני מבינה.
כשירדנו למטה, איתן כבר עמד ליד הדלת.
— לקח לכן הרבה זמן, — הוא אמר.
— סליחה.
אמא ניגשה אליו.
— איתן, אני יכולה לרקוד איתך ראשונה?
הוא הסתכל עליה בהפתעה.
— גברת קרטר, זה עדיין לא הנשף.
צחקתי.
אמא בכל זאת הפעילה את המוזיקה.
במשך כשלושים שניות היא ניסתה לרקוד איתו.
איתן נראה מבולבל יותר ויותר.
לבסוף הוא נאנח.
— גברת קרטר, אמה רוקדת יותר טוב.
אמא צחקה.
— בדיוק בגלל זה היא בת הזוג שלך הערב.
ואז פניה נעשו רציניות.
— תודה שהיית שם בשבילה.
איתן מצמץ.
— היא גם שם בשבילי.
אמא השתתקה.
ואז הנהנה לאט.
— אני יודעת.
ומסיבה כלשהי, שתי המילים האלה אמרו יותר מכל דבר אחר.
בנשף עצמו לא קרה שום דבר יוצא דופן.
המוזיקה לא נעצרה.
אף אחד לא מחא לנו כפיים.
אף אחד לא הסתכל על החברות שלנו כאילו מדובר במשהו יוצא דופן.
היינו פשוט שני בני שמונה־עשרה בנשף הסיום של בית הספר.
כשהתחיל להתנגן שיר איטי, איתן הושיט לי את ידו.
— אמה.
— כן?
— את חייבת לי משהו.
חייכתי.
— על מה?
— על שתים־עשרה שנים.
צחקתי.
— חיכית שתים־עשרה שנה כדי להגיד את זה?
— כן.
התחלנו לרקוד.
אחרי חמש שניות הוא דרך לי על הרגל.
— אאוץ’!
— הנעל שלך זזה לבד.
— הנעל שלי לא זזה.
— אז כנראה שהרצפה זזה.
שוב צחקתי.
גם איתן צחק.
כנראה שמבחוץ נראינו קצת מצחיקים.
אבל לא היה לי אכפת.
כי כשהייתי בת שש, הבטחתי הבטחה, בלי להבין בכלל עד כמה היא תהיה חשובה בעתיד.
ועכשיו, שתים־עשרה שנים מאוחר יותר, סוף סוף הבנתי.
איתן מעולם לא היה אדם שאני צריכה «לטפל בו».
ואני מעולם לא הייתי אדם שהוא צריך להציל.
פשוט היינו שם זה בשביל זו.
אחרי הנשף אמא באה לאסוף אותנו.
הרגליים שלי כאבו מאוד, אז איתן נשא את הנעליים שלי עד המכונית.
היה לו קר, אז נתתי לו את הז’קט שלי.
כשהגענו למכונית, הוא פתח לי את הדלת.
חייכתי ופתחתי גם אני את הדלת בשבילו.
אמא הסתכלה עלינו ממושב הנהג.
במשך שנים היא חשבה שבחברות שלנו אחד מאיתנו חייב לתת יותר ממה שהוא מקבל.
אבל באותו ערב היא סוף סוף הבינה.
החברות שלנו מעולם לא התבססה על רחמים.
לא על תחושת חובה.
ואפילו לא על הבטחה של שני ילדים בני שש, שעוד לא ידעו דבר על החיים הבוגרים.
היא התבססה על משהו פשוט הרבה יותר.
בחרנו זה בזו.
וגם אחרי שתים־עשרה שנים, עדיין בחרנו באותו הדבר.
לפעמים ככה נראית חברות אמיתית.
אתה לא מנסה להציל את האדם השני.
אתה לא סופר מי עשה יותר.
אתה פשוט נשאר לידו.
ואם יש לך מזל, גם האדם הזה נשאר לידך.
