שייח’ פיטר אחיות בזו אחר זו, עד שיום אחד בחורה צעירה אמרה לו את האמת
— אמרתי לך: תסתלקי מכאן!
השייח’ פיטר שוב אחות נוספת מחדרו.
במהלך החודשים האחרונים זה כבר הפך כמעט לשגרה עבור כל בית החולים. האחיות התחלפו בזו אחר זו. חלקן לא הצליחו להתמודד עם האופי הקשה שלו, אחרות ביקשו לעבור למחלקה אחרת, והיו כאלה שעזבו כבר אחרי המשמרת הראשונה.
השייח’ היה חולה מאוד ונזקק להשגחה וטיפול מתמידים, אבל התנהג כאילו כל מי שסביבו חייב לו משהו. הוא דיבר בחוסר כבוד אל הרופאים, זרק מסמכים על הרצפה, ולעיתים לחץ שוב ושוב על כפתור הקריאה לצוות, רק כדי לומר לאחר מכן שהוא כבר לא זקוק לעזרה.
אם אחות הביאה לו את התרופות באיחור של דקה, הוא היה מתפרץ בזעם. ואם הכול נעשה בזמן, הוא עדיין היה מוצא סיבה להתלונן.
כבר אף אחד לא האמין שהאדם הזה מסוגל להשתנות.
לאחר העימות האחרון נסגרה דלת החדר, והשייח’ נשאר לבדו. מנהל המחלקה הבין היטב שלא יהיה קל למצוא אחות חדשה שתסכים לעבוד איתו.
באותו יום הציעו את העבודה לבחורה צעירה בשם שרה.
כבר בהתחלה הזהירו אותה:
— המטופל קשה במיוחד. במהלך החודשים האחרונים אף אחת לא הצליחה להחזיק מעמד כאן לאורך זמן.
שרה הקשיבה לרופא בשתיקה.
היא הבינה היטב למה היא נכנסת, אבל לא יכלה לסרב. כמה חודשים קודם לכן אביה איבד את עבודתו. המשפחה כבר לא הצליחה לעמוד בהחזרי ההלוואה, והבנק כבר החל בהליכים שעלולים היו להוביל לאובדן ביתם.
העבודה הזאת הייתה חשובה מאוד לשרה.
למחרת בבוקר היא לקחה נשימה עמוקה ונכנסה לחדר.
השייח’ אפילו לא חיכה שתתקרב אליו.
— מי את? תסתלקי מהחדר שלי!
שרה סגרה את הדלת בשלווה, הניחה את התיקייה עם המסמכים על השולחן והחלה לעיין בתיק הרפואי, כאילו כלל לא שמעה את דבריו.
ההתנהגות הזאת הפתיעה את השייח’.
בדרך כלל, אחרי הצעקה הראשונה, האחיות היו מתחילות להילחץ, לנסות להסביר את עצמן או פשוט יוצאות מיד מהחדר. אבל הבחורה הזאת המשיכה לבצע את עבודתה בשלווה.
— גם את תעזבי מכאן בעוד חצי שעה, בדיוק כמו כולן.
שרה הרימה את מבטה.
— נראה.
השייח’ חייך בזלזול. הוא היה בטוח שגם היא לא תחזיק מעמד זמן רב.
במשך כל היום הראשון הוא ניסה להוציא אותה משלוותה.
הוא ביקש מים, וכשהיא הביאה לו כוס, אמר שהוא כבר לא רוצה אותם. הוא ביקש לפתוח את החלון, וכמה דקות לאחר מכן דרש לסגור אותו. כמה פעמים הוא אפילו הפיל בכוונה דברים על הרצפה וחיכה ששרה תתחיל להתעצבן.
אבל בכל פעם היא פשוט ביצעה את עבודתה בשלווה.
בסוף היום זה כבר התחיל להרגיז אותו אפילו יותר.
למחרת הכול חזר על עצמו. וגם ביום שאחריו.
אחרי כמה ימים השייח’ הבין לפתע שלראשונה בחייו הוא אינו מצליח לגרום לאדם אחר לאבד את שלוותו.
בבוקר הרביעי שרה הביאה את התרופות, הניחה אותן על השולחן ושאלה בשקט:
— אני יכולה לשאול אותך שאלה אחת?
השייח’ קימט את מצחו.
— תשאלי.
— האם אתה באמת רוצה להחלים?
הוא הופתע.
— כמובן.
— אם כך, למה בכל יום אתה מרחיק ממך את האנשים שאתה זקוק להם כדי לעבור את הטיפול הזה?
בחדר השתררה דממה.
שרה לא האשימה אותו ולא ניסתה לחנך אותו.
היא המשיכה:
— קראתי את התיק הרפואי שלך. כתוב כאן שבעבר תמיד היית מוקף באנשים רבים. אבל עכשיו כמעט אף אחד מבני המשפחה שלך לא מגיע. לא הבנים שלך, לא קרובי המשפחה ולא החברים. נשאר רק צוות בית החולים.
השייח’ לא ענה.
— אתה מרחיק אפילו את האנשים שמנסים לעזור לך, — אמרה שרה בשקט. — אולי נדמה לך שלאנשים אכפת ממך רק בגלל הכסף שלך. אבל לפעמים אדם עוזב לא בגלל כסף, אלא מפני שהוא פשוט לא מוכן לסבול יותר יחס לא מכבד והתנהגות פוגענית.
לראשונה השייח’ לא מצא תשובה.
שרה הסתובבה ויצאה מהחדר.
כל אותו היום הוא הביט בשתיקה מבעד לחלון.
המילים שלה לא נתנו לו מנוח.
למחרת בבוקר, כששרה נכנסה עם התרופות, הוא לא הרים את קולו בפעם הראשונה.
הוא רק שאל בשקט:
— את באמת חושבת שהבעיה נמצאת בי?
שרה ענתה בכנות:
— אם בתוך כמה חודשים עזבו אותך יותר מעשרים אחיות, אולי הבעיה לא נמצאת בעשרים האחיות האלה.
השייח’ שתק זמן רב.
לבסוף אמר בשקט:
— כל חיי אף אחד לא העז לומר לי את זה ישירות בפנים.
לאחר השיחה הזאת ההתנהגות שלו החלה להשתנות בהדרגה.
לא מיד.
לפעמים הוא עדיין איבד את עשתונותיו, אבל עכשיו הוא כבר היה מסוגל לזהות זאת ולהתנצל בעצמו. האחיות הפסיקו לבקש לעבור למחלקה אחרת, והרופאים הבחינו שהמטופל נעשה רגוע יותר ולראשונה גם מגיב טוב יותר לטיפול.
כעבור כמה שבועות מצבו הבריאותי השתפר.
לפני השחרור ביקש השייח’ משרה לבוא אליו.
היא חשבה שהוא רוצה להיפרד.
אבל במקום זאת הוא הושיט לה תיקייה.
בתוכה היו מסמכים מהבנק.
שרה הסתכלה בהם היטב והרימה את עיניה בתדהמה.
התברר שהשייח’ עזר למשפחתה לסלק את החוב שבגללו הם היו עלולים לאבד את ביתם.
— למה עשית את זה? — שאלה שרה.
השייח’ חייך אליה בכנות, אולי בפעם הראשונה.
— כי היית האדם הראשון שעזר לי לראות לא רק את המחלה שלי, אלא גם את עצמי.
שרה לא אמרה דבר.
— אילו היית מפחדת ועוזבת, כמו האחרות, — המשיך, — אולי הייתי נשאר עד סוף חיי אדם שיש לו הכול, חוץ מאנשים קרובים לצדו.
המפגש הזה שינה את שניהם.
שרה הצליחה להציל את בית משפחתה, והשייח’ הבין לראשונה אחרי שנים רבות דבר פשוט:
כסף יכול לגרום לאנשים להגיע, אבל רק כבוד וטוב לב יכולים לגרום להם לרצות להישאר.
