עשר שנים אחרי מותה של אחותי התאומה, התקשרו אליי ממרפאת שיניים וביקשו שאבוא לקחת אותה.
בהתחלה חשבתי שזו טעות.
ואז העבירו את הטלפון לקלרה.
״שרה? בבקשה, בואי לקחת אותי.״
זיהיתי את הקול שלה עוד לפני שהספיקה לומר את השם שלי במלואו.
אחזתי בטלפון חזק יותר.
״מי מדברת?״
הייתה שתיקה קצרה.
״זאת אני.״
הלב שלי התחיל להלום בחוזקה בתוך החזה.
קלרה מתה כשהיינו בנות עשרים.
המכונית שלה סטתה מהכביש בכביש חשוך, הידרדרה במדרון ועלתה באש. הרשויות אמרו לנו שכמעט לא נשאר ממנה דבר שאפשר היה לזהות או לאסוף.
קברנו ארון קבורה סגור.
במשך עשר שנים ההורים שלי ביקרו בקבר שלה.
במשך עשר שנים למדתי לחיות בלי האדם שאיתו חלקתי כמעט כל רגע בילדותי.
ועכשיו היא ביקשה ממני לבוא לקחת אותה ממרפאת שיניים שנמצאת עשרים דקות מהבית.
לקחתי את המפתחות.
אני כמעט לא זוכרת את הנסיעה.
כשנכנסתי לחדר ההמתנה, אישה שישבה ליד החלון קמה באיטיות.
הפסקתי לנשום.
היא הייתה מבוגרת יותר.
ברור שהיא הייתה.
השיער שלה היה קצר יותר, וצלקת דהויה עברה לאורך הלסת שלה.
אבל העיניים היו העיניים של קלרה.
וגם התנועה העצבנית שבה סובבה טבעת כסף סביב האצבע הייתה אותה תנועה.
״היי,״ היא לחשה.
״אל תגידי היי.״
הבעת הפנים שלה השתנתה מיד.
לא הצלחתי להתקרב אליה.
״איך קראנו לחור שהיה בקיר בחדר השינה שלי?״
עיניה התמלאו מיד בדמעות.
״הירח.״
הבטן שלי התכווצה.
״מי שבר את האגרטל של אמא בזמן סופת השלגים?״
״אני. את לקחת על עצמך את האשמה כי אני הייתי צריכה ללכת למסיבת יום ההולדת של מייזי.״
נעצתי בה מבט.
זאת הייתה קלרה.
חיה.
״איך?״
היא הסתכלה סביב בחדר ההמתנה.
״אפשר ללכת למקום שבו נוכל להיות לבד?״
״לא. תספרי לי הכול עכשיו.״
הקול שלה רעד.
״ניצלתי מהתאונה.״
נפלט ממני צחוק אחד, קצר, אבל לא היה בו שום דבר מצחיק.
״קברנו אותך.״
״הארון היה ריק.״
כמעט איבדתי את שיווי המשקל.
היא הסבירה שלכאורה היא הועפה מהמכונית עוד לפני שהלהבות כילו אותה. מבולבלת ומיואשת אחרי שספגה פגיעת ראש קשה, היא התרחקה מזירת התאונה.
נהג שעבר במקום מצא אותה כמה קילומטרים משם, ליד כביש אחר.
לא היו לה מסמכים.
לא היו לה זיכרונות.
בהתחלה היא אפילו לא זכרה את השם שלה.
״אז אף אחד לא קישר אותך לתאונה?״
״לא אז.״
״ואחר כך?״
קלרה הסיטה את מבטה.
באותו רגע הבנתי שיש עוד משהו.
לקחתי אותה לדירה שנמצאת שתי ערים משם.
בפנים ראיתי עציצים שכיסו את אדן החלון, תמונות של אנשים זרים, ספרי גינון וספל קפה צהוב ליד הכיור.
חיים שלמים.
חיים שלא כלל אותי.
״כמה זמן את גרה כאן?״
״שלוש שנים.״
״ולפני כן?״
״במקומות אחרים.״
״תתחילי לדבר.״
היא התיישבה על הספה.
״הזיכרון חזר לאט.״
״כמה לאט?״
היא היססה.
הרגשתי צמרמורת.
״מתי נזכרת בי?״
״שרה…״
״מתי?״
עיניה התמלאו בדמעות.
״לפני שש שנים.״
נעצתי בה מבט.
״שש שנים?״
היא הנהנה.
״ידעת במשך שש שנים שאני חיה?״
״כן.״
״ידעת שאמא ואבא חושבים שאני מתה?״
״כן.״
״ידעת שאני חושבת שאת מתה?״
״כן.״
משהו בתוכי נשבר.
״התקשרת אלינו?״
״ניסיתי פעם אחת.״
״פעם אחת?״
״מצאתי את המספר הישן של אמא ואבא. הוא כבר לא היה פעיל.״
״ואחר כך?״
״כתבתי מכתבים.״
״שלחת אותם?״
שתיקה.
״לא.״
קמתי.
״אז כתבת אותם רק בשביל עצמך.״
״שרה, בבקשה.״
״היו לך שש שנים.״
עזבתי.
למחרת בבוקר התקשרתי לאמא.
״את יושבת?״
״שרה, אני שונאת כשאת מתחילה ככה.״
״בבקשה.״
היא התיישבה.
״קלרה בחיים.״
שתיקה.
ואז אמא לחשה:
״מתוקה שלי…״
אבא לקח את הטלפון.
״מה את צריכה מאיתנו?״
התחלתי לבכות.
יומיים לאחר מכן הבאתי אותם לקלרה.
אמא נשארה קפואה כשראתה אותה.
ואז חצתה את החדר וחיבקה אותה.
״ילדה שלי.״
בהתחלה קלרה נשארה נוקשה, אבל בסופו של דבר התמוטטה בזרועותיה.
אבא עמד כמה מטרים משם וניגב את עיניו.
״שלום, קטנה שלי.״
לכמה דקות זה כמעט נראה כמו הנס שהיינו אמורים לקבל עשר שנים קודם לכן.
ואז הכול השתנה.
אמא התחילה לדבר במהירות.
״אני עדיין מכינה את עוגת הדובדבנים שלך. החדר שלך כבר לא כחול, אבל אנחנו יכולים לצבוע אותו מחדש. ואת זוכרת את השיר שאתן תמיד שרתן…״
״די.״
אמא קפאה.
קלרה כיסתה את פניה בידיה.
״בבקשה, די.״
״מה קרה?״
קולה של אמא נשבר.
״מה את לא מסוגלת לסבול?״
״את זה. את העובדה שאתן מנסות ליצור מחדש את קלרה הישנה.״
אף אחד לא אמר דבר.
קלרה הסתכלה עליי.
״בגלל זה לא חזרתי.״
נעצתי בה מבט.
״כי אמא דיברה על העוגה?״
״לא. כי הכול תמיד היה שרה וקלרה. התאומות. שתי הבנות הבלתי נפרדות. שרה קיבלה את הציונים הכי טובים, שרה נכנסה לנבחרת, שרה עשתה משהו ראשונה… וכולם הסתכלו עליי כאילו אני רק הגרסה השנייה שלך.״
״אני אף פעם לא ביקשתי את זה.״
״אני יודעת.״
״אז למה הענשת אותי?״
״לא ניסיתי להעניש אותך.״
״השארת אותי לקבור אותך!״
היא נרתעה.
קלרה אחזה בשיש במטבח.
״כשהתעוררתי בלי זיכרונות, זה היה מפחיד. אבל אחר כך, כשהתחילו לחזור אליי חלקים מהזיכרון, קרה עוד משהו.״
״מה?״
״בפעם הראשונה בחיים שלי, אף אחד לא השווה אותי אלייך.״
נעצתי בה מבט.
״למדתי להבין מה אני אוהבת כי אני אהבתי את זה. גינון. לטייל לבד. קרואסונים עם שוקולד במקום סקונס עם אוכמניות. אף אחד לא שאל אותי איפה אחותי התאומה.״
אמא התחילה לבכות בשקט.
״אז כשהזיכרונות שלך חזרו,״ אמרתי, ״בחרת להמשיך להיות מתה.״
פניה של קלרה התכווצו.
״בהתחלה פחדתי.״
״ואחר כך?״
היא בלעה רוק.
״אחר כך בחרתי בעצמי.״
החדר השתתק.
״בחרת בעצמך בכך שנתת לנו להתאבל עלייך במשך עשר שנים?״
״אני יודעת כמה נורא זה נשמע.״
״זה נורא כי זה באמת היה נורא.״
היא הנהנה.
״חיפשתי אותך לפני ארבע שנים.״
זה כאב אפילו יותר.
״מצאת אותי?״
״כן.״
״ראית שאני בחיים?״
״כן.״
״ועדיין לא התקשרת אליי?״
״לא.״
״למה?״
״כי בנית לעצמך חיים.״
צחקתי במרירות.
״את החיים האלה בניתי סביב קבר.״
קלרה התחילה לבכות.
״שכנעתי את עצמי שאם אחזור, אהרוס הכול מחדש.״
״את לא יכולה להחליט בשבילי איזה כאב אני מסוגלת לשאת.״
״אני יודעת.״
הבטתי בה זמן רב.
״אני יכולה להבין שרצית זהות משלך. אני יכולה להבין ששנאת את ההשוואות. אני אפילו יכולה להבין שפחדת.״
היא הסתכלה עליי.
״אבל לעולם לא אבין למה המחיר לחופש שלך היה צריך להיות משולם בכאב שלי.״
קלרה הורידה את ראשה.
״את צודקת.״
זו הייתה הפעם הראשונה שהיא אמרה משהו שלא גרם לי לכעוס עליה עוד יותר.
באותו יום לא פתרנו הכול.
אמא ואבא היו זקוקים לזמן.
אני הייתי זקוקה לעוד יותר זמן.
וקלרה הייתה צריכה להבין שהחזרה שלה לא מוחקת את מה שעשתה.
שלושה שבועות לאחר מכן, לפני שנפגשתי איתה לארוחת צהריים, עצרתי במאפייה.
הקופאית חייכה.
״שני סקונס עם אוכמניות?״
במשך עשר שנים קניתי דברים בזוגות בלי לחשוב על זה בכלל.
שתי כוסות.
שני קינוחים.
שניים מכל דבר.
הסתכלתי דרך הזכוכית.
״לא. סקון אחד עם אוכמניות.״
ואז הצבעתי על קרואסון שוקולד.
״ואחד מאלה.״
הקופאית ארזה אותם בנפרד.
זה הרגיש לי נכון.
קלרה ואני לא ניסינו לחזור להיות התאומות שהיינו פעם.
הגרסה הזאת שלנו כבר לא הייתה קיימת.
היא בילתה עשר שנים והפכה למישהי בלי להיות לצדי.
אני ביליתי עשר שנים והפכתי למישהי בלעדיה.
ועכשיו, בפעם הראשונה, אף אחת מאיתנו לא הייתה צריכה להיעלם כדי שהשנייה תוכל להתקיים.
