כל מה שרציתי היה מקום שקט שבו בתי ואני נוכל סוף סוף להרגיש בבית. במקום זאת, אחרי שעברתי לגור שם, מצאתי את עצמי עומדת פנים אל פנים מול מישהי שהייתה נחושה להפוך את חיינו לגיהינום.
משאית ההובלה נסעה משם זמן קצר אחרי השעה שתיים בצהריים. עמדתי בשביל הכניסה לבית, קופסה מונחת על הירך, ובהיתי בבית הקטן שהפך פתאום לשלי.
הצבע כבר התחיל להתקלף, המרפסת הייתה מעט עקומה, וזה ממש לא היה בית מפואר — אבל הוא היה שלנו.
בתי בת השמונה, אוליביה, כבר רצה יחפה בתוך הדשא הגבוה.
״אמא, יש צפרדע!״ היא צעקה. ״קראתי לו קווין!״
״קווין נשאר בחוץ,״ צעקתי אליה בחזרה וצחקתי.
הנחתי את הקופסה על הרצפה והרשיתי לעצמי סוף סוף לנשום לרווחה.
אבא שלי הוריש לי את הבית שעל שפת האגם כשנפטר, שישה חודשים קודם לכן. לראשונה מזה שנים, כאם חד־הורית, כבר לא הייתי צריכה לשלם שכר דירה למישהו אחר.
אוליביה עברה מדירת חדר צפופה לבית עם גינה משלה, אגם וחדר משלה.
כשחזרתי לכיוון המכונית, ראיתי גבר מבוגר נשען על הגדר שבין שתי החלקות שלנו.
״שלום, אני הרולד,״ הוא אמר. ״אבא שלך ואני היינו יוצאים לדוג יחד. הוא דיבר עלייך כל הזמן.״
״אני סמנתה. וזו אוליביה.״
״היא ממש מקסימה,״ הוא אמר בחיוך. ״יש לי כלי עבודה, אם תצטרכי עזרה עם המרפסת.״
לפני שהספקתי לענות, הרגשתי שמישהו מביט בנו.
הרמתי את מבטי במעלה המדרון.
במרפסת של הבית הגדול הסמוך עמדה אישה ובהתה בשברולט הכחולה והישנה שלי.
״בוקר טוב,״ קראתי בנימוס.
לבסוף היא ענתה.
״את יכולה להחנות אותה במקום אחר? היא מסתירה את הנוף לאגם.״
מצמצתי. ״זו דרך הכניסה הפרטית שלי. אין לי מקום אחר להחנות בו.״
״זו ולרי,״ מלמל הרולד.
ולרי הביטה במכונית שלי בגועל.
״תחני את הגרוטאה הזאת במקום אחר. אני לא רוצה לראות אותה מהמרפסת שלי.״
ואז היא נכנסה פנימה וטרקה את הדלת.
שלושה ימים לאחר מכן, ולרי ניגשה אליי ליד תיבות הדואר.
״אנחנו צריכות לדבר על הרכב שלך.״
״הוא חונה בשטח שלי.״
״הוא פשוט מחריד,״ היא אמרה.
ואז התקרבה אליי צעד נוסף.
״אולי אנשים כמוך פשוט לא שייכים לשכונה הזאת. אנשים נורמליים ומבוססים גרים כאן. לא אמהות חד־הוריות במכוניות שברולט חלודות.״
הרגשתי שאני רותחת מכעס.
״בתי ואני גרות כאן עכשיו. תצטרכי להתרגל לנוף.״
״עוד נראה.״
באותו ערב אוליביה שאלה:
״אמא, למה האישה הזאת שונאת אותנו?״
״יש אנשים שחושבים שנוף יפה חשוב יותר מלהיות נחמדים,״ עניתי. ״זו הבעיה שלהם, לא שלנו.״
אבל זה לא נגמר שם.
למחרת אחר הצהריים הרולד הגיע לבקר עם עוגיות.
״ולרי כבר עשתה דברים כאלה בעבר,״ הוא אמר. ״שתי משפחות עברו מכאן בגללה.״
ואז הנמיך את קולו.
״למרפסת שלה אין היתר בנייה. גם לחומת האבן אין. חלק מהפסלים שלה נמצאים על שטח שעליו חל זיקת הנאה ציבורית. אני מתעד הכול כבר שנים.״
״למה?״
״אבא שלך ביקש ממני לפקוח עין על הדברים, למקרה שיקרה לו משהו.״
הוא הושיט לי קלסר.
״תתעדי הכול. אל תתעמתִי איתה. פשוט תרשמי ותצלמי כל מה שקורה.״
ואז חייך.
״ותמשיכי להחנות את השברולט בדיוק במקום שבו היא עומדת עכשיו.״
וכך עשיתי.
כעבור כמה ימים חזרתי מהעבודה וראיתי מערבל בטון מול הבית שלי.
בטון אפור נשפך היישר על השברולט שלי.
קפאתי במקום.
ואז ראיתי את ולרי עומדת על הדשא שלה ומחייכת.
״אני מניחה שסוף סוף למדת את הלקח שלך,״ היא אמרה. ״עכשיו תחני את הזבל הזה במקום אחר.״
הידיים שלי רעדו כששלפתי את הטלפון.
ואז דלת הכניסה נפתחה.
אוליביה יצאה למרפסת עם קרטון מיץ ביד.
היא הסתכלה על המשאית, אחר כך על ולרי — ומצמצה לעברי.
״מתוקה, תיכנסי שוב הביתה,״ אמרתי.
״עוד דקה, אמא.״
היא התקדמה לעבר ולרי.
״סליחה, אבל נראה לי שקורה משהו עם המרפסת שלכם.״
ולרי קימטה את מצחה.
״על מה את מדברת?״
אוליביה הצביעה.
״על האנשים. זה שמחזיק את הקלסר.״
הסתובבתי.
שני גברים עמדו על המדרגות של ולרי. אחד מהם לבש חולצה עם לוגו של העיר והדביק הודעה כתומה על דלתה. השני דיבר בכעס בטלפון.
פניה של ולרי החווירו.
״אלוהים, לא.״
״מה עשית?״ לחשתי לאוליביה.
״סיפרתי למר הרולד מה קרה,״ היא אמרה בשלווה. ״הבוקר שמעתי את ולרי מדברת בטלפון ואומרת לחברת הבטון שהכניסה לבית שייכת לה ושיגיעו בשעה ארבע.״
היא לגמה שוב מהמיץ שלה.
״אבל היא נתנה להם את הכתובת שלנו.״
בהיתי בה.
הרולד הופיע בקצה הגינה שלו, כשהקלסר בידו.
מנהל עבודות הבטון הסתער לעבר ולרי.
״נמסר לנו שהיציקה הזאת אמורה להתבצע בשטח שלך. שיקרת לעובדים שלי.״
הוא השמיע הקלטה שבה ולרי נתנה את ההוראות.
לאחר מכן פקח העיר לקח את רשות הדיבור.
״אנחנו צריכים לדבר גם על העבודות שבוצעו ללא היתר ועל הפסלים האלה שנמצאים בשטח שעליו חלה זיקת הנאה ציבורית.״
ולרי ניסתה להגן על עצמה.
״היא התגרתה בי! המכונית שלה הרסה הכול!״
אף אחד לא ענה.
מנהל העבודה פנה אליי.
״אנחנו מתנצלים על מה שקרה. אנחנו נישא במלוא עלות תיקון הרכב שלך. השכנה שלך תצטרך לשלם.״
״תודה,״ אמרתי.
ואז אוליביה ניגשה והושיטה לו את קרטון המיץ שלה.
״אמא שלי אומרת שמשקה קר עוזר ביום קשה.״
ולרי בהתה בקרטון כאילו היה נשק.
כעבור כמה שבועות השברולט שלי תוקנה, והמרפסת קיבלה שכבת צבע צהוב חדשה.
שלט ״למכירה״ הופיע ליד הבית זמן קצר לאחר שהקנסות של ולרי הגיעו.
ערב אחד התכרבלה אוליביה לצדי במרפסת, בזמן שהשמש שקעה מעל האגם.
״אמא, אנחנו בבית עכשיו, נכון?״
״כן, מתוקה,״ לחשתי. ״אנחנו בבית.״
אבא שלי לא רק השאיר לי בית.
הוא השאיר לי מקום שאפשר לקרוא לו בית.
