אחרי הגירושים המשכתי לערוך קניות עבור אמו של בעלי לשעבר, שהתגוררה בבניין הסמוך, בכניסה השנייה. אף אחד מבני משפחתה לא בא לבקר אותה, למרות שחיה לבדה לחלוטין. ביוני היא נפטרה. וביולי בעלי לשעבר התקשר אליי בפעם הראשונה מזה תשע שנים ושאל: «את יודעת מה אמא עשתה עם הדירה?»
הטלפון צלצל בדיוק כשלקחתי מהארון את צנצנת המלפפונים האחרונה שאמי החורגת לשעבר הכינה בסוף הקיץ שעבר. בדיוק עמדתי להחזיר אותה למדף, כי לא הייתי זקוקה לכל כך הרבה שימורים לעצמי. על המסך הופיע מספר לא מוכר.
«הלו?»
«אנה? זאת אני, מרטין.»
לכמה שניות עצרתי את נשימתי. לא שמעתי את קולו כבר תשע שנים. במשך כל הזמן הזה הוא אפילו לא טרח לשאול לשלומי, לא בירך אותי ביום הולדתי ואפילו לא שלח הודעה כשנודע לו שהוא הפך לסבא.
בפעם האחרונה שדיברנו, עמדנו במסדרון בית המשפט אחרי הגירושים. הוא עמד ליד החלון, רכס את מעילו והביט מעבר לכתפי. עדיין קיוויתי אז שהוא יסתובב, יגיד משהו אנושי וייזכר בשנים שעברנו יחד.
אבל הוא רק זרק לעברי: «טוב, אז תשמרי על עצמך», והלך, כאילו זה עתה סיימנו שיחה רגילה על קניות.
ועכשיו הוא התקשר כאילו מעולם לא חלפו בינינו תשע שנים של שתיקה.
«תגידי לי, את יודעת מה אמא עשתה עם הדירה?» שאל בלי לומר אפילו שלום.
«למה אתה מתכוון?»
«הלכתי לנוטריון כדי להסדיר את העניינים אחרי מותה. ואז התברר שהיא ערכה צוואה. הדירה לא תעבור אליי. את יודעת משהו על זה?»
הנחתי באיטיות את הצנצנת על השולחן.
«לא, מרטין. אני לא יודעת על כך כלום.»
«כמובן. במשך תשע שנים התרוצצת אליה עם קניות, ועכשיו פתאום את לא יודעת כלום», השיב בציניות.
הרגשתי איך הכאב והמרירות מציפים אותי. אפילו לא החשדות שלו היו הדבר שהכאיב לי ביותר, אלא העובדה שגם אחרי כל כך הרבה שנים הוא עדיין ראה בי מישהי שבוודאי מסתירה משהו.
«אמא שלך נפטרה ביוני. אפילו להלוויה שלה לא הגעת. ועכשיו אתה מתקשר אליי ומאשים אותי במשהו שאני שומעת עליו בפעם הראשונה.»
בצד השני השתררה שתיקה קצרה.
«זה לא עניינך איפה הייתי.»
הוא ניתק.
במשך כמה שניות עדיין החזקתי את הטלפון צמוד לאוזן והקשבתי לשקט. אחר כך התיישבתי ליד שולחן המטבח והבטתי מבעד לחלון.
בבניין הסמוך, בקומה השנייה, הייתה הדירה של אליזבת, חמותי לשעבר. על אדן החלון עדיין עמדה הגרניום שלה. אפילו מהחלון שלי יכולתי להבחין בעלים הירוקים והכהים.
אחרי ההלוויה לא העזתי לקחת את העציץ. הרגשתי שלא יהיה נכון להוציא מביתה משהו, כאילו יש לי זכות כלשהי על החפצים שלה. לכן המשכתי להגיע לשם פעם בשבוע, להשקות את הגרניום ולבדוק שהאדמה בעציץ לא התייבשה.
היא נתנה לי את המפתחות שנים רבות קודם לכן. הייתי אז עדיין נשואה לבנה, ולא יכולתי לדמיין שיום אחד אהפוך לאישה זרה עבור המשפחה הזאת, ושהדלת היחידה שתישאר פתוחה בפניי תהיה דלת ביתה.
יומיים לאחר מכן מצאתי בתיבת הדואר מכתב ממשרד נוטריון.
בהתחלה חשבתי שנפלה טעות. אפילו בדקתי את השם שעל המעטפה לפני שפתחתי אותה. אבל בפנים חיכה לי מכתב רשמי: צוואתה של אליזבת הוקראה, ושמי הופיע בה כיורשת.
קראתי את המכתב פעם אחת. אחר כך פעם שנייה. בפעם השלישית המילים כבר הפסיקו להתחבר למשפטים הגיוניים.
למחרת הלכתי לנוטריון.
הוא בדק בקפידה את המסמכים שלי, הוציא תיקייה והניח לפניי עותק של הצוואה.
אליזבת הורישה לי את דירתה ואת כל יתר רכושה.
לי.
לכלתה לשעבר, שבנה התגרש ממנה תשע שנים קודם לכן.
«הייתן קרובות זו לזו?» שאל הנוטריון.
הבטתי בחתימתה של אליזבת בתחתית העמוד. כתב ידה היה מוכר לי היטב, עד לסלסולים האופייניים באותיות.
«כן», עניתי לאחר רגע. «אבל מעולם לא תיארתי לעצמי שהיא תעשה בשבילי דבר כזה.»
כשיצאתי ממשרד הנוטריון, עמדתי ברחוב זמן רב. אנשים חלפו על פניי, מישהו שוחח בטלפון ומישהו אחר מיהר לענייניו. ואני ניסיתי להבין מדוע אישה שמעולם לא ציפתה לתמורה על טוב ליבה החליטה להשאיר לי את הדבר היקר ביותר שהיה ברשותה.
נזכרתי ביום סתווי אחד, כשאליזבת ביקשה ממני להזמין לה מונית למרפאה. הייתה לה בדיקה שגרתית, ובכל זאת היא התלבטה זמן רב איזה משני המעילים שלה ללבוש, אף שבחוץ היה די חם.
היא חזרה כעבור שעתיים בכובע אלגנטי שלא ראיתי עליה כבר שנים רבות. בידה החזיקה שקית נייר קטנה מהקונדיטוריה.
«ומה הרופא אמר?» שאלתי ועזרתי לה להוריד את המעיל.
אליזבת הניחה את השקית על השולחן וחייכה בערמומיות.
«הוא אמר שעוד אחיה קצת. כנראה שלא כולם יהיו מרוצים מזה.»
צחקתי, כי חשבתי שהיא מתבדחת. עדיין לא ידעתי שמאחורי ההרגל שלה להתבדח על גילה הסתתר כאב ישן שכמעט לא סיפרה עליו לאיש.
במשך כל תשע השנים שלאחר הגירושים ביקרתי אותה פעמיים בשבוע. בדרך כלל הבאתי לה לחם טרי, גבינה לבנה, חלב ותרופות מבית המרקחת הסמוך. לפעמים קניתי לה תפוחים או משהו מתוק ליד התה. אם התלוננה על ברז דולף או מנעול שנתקע, ניסיתי למצוא מישהו שיוכל לעזור לה.
לפעמים הרגשתי שהיא לא באמת מחכה לקניות, אלא להזדמנות לשוחח. היא הייתה מסוגלת לספר את אותו סיפור כמה פעמים, להתלונן על השכנים, להיזכר בצעירותה ולשאול איך גדל הנכד שלה.
מעולם לא מנעתי ממנה לדבר על מרטין. אף על פי שאחרי הגירושים שמיעת שמו עדיין כאבה לי, הבנתי שמבחינתה הוא תמיד יישאר קודם כול הבן שלה.
הכול התחיל כמה ימים אחרי שנפרדנו. אליזבת דפקה בעצמה על דלתי. היא עמדה בפתח, נשענת על מקל הליכה, ונראתה כאילו יש לה משהו חשוב מאוד לומר לי.
«הבן שלי תמיד היה עקשן ולא ממש חכם», אמרה. «אבל אני לא מתכוונת לאבד את האדם היחיד שעוד אפשר לדבר איתו בשקט רק בגלל ההחלטות שלו.»
לא ידעתי מה לענות. שתינו הבנו שהקשר בינינו עלול להשתנות אחרי הגירושים. אבל היא פשוט נכנסה למטבח, הורידה את המעיל וביקשה שאכין לה תה.
היא הייתה האדם היחיד במשפחתו של מרטין שלא הפנה לי את הגב. בהתחלה עזרתי לה מתוך הכרת תודה, ובהמשך מפני שכבר נקשרתי אליה. עם הזמן הדירה שלה הפכה למקום שבו יכולתי להיות עצמי, בלי להעמיד פנים שהגירושים לא הותירו בי צלקות.
אהבתי את ריח הקפה הציקוריאני במטבח שלה. אהבתי לראות איך היא מסדרת את המפה לפני שהניחה עליה את הספלים. אהבתי גם את העובדה שהיא הייתה מסוגלת להתלונן על כל העולם, וכעבור דקה להצחיק אותי עד דמעות.
«אנה, כמה פעמים אני צריכה להגיד לך? אל תקני לי מרגרינה! אני רוצה חמאה אמיתית! אני עדיין לא קרובה לסוף כמו שנדמה לך!»
בכל פעם הבטחתי שבפעם הבאה אביא בדיוק את מה שביקשה. והיא בכל זאת תמיד מצאה סיבה להתלונן.
עכשיו כל הפרטים הקטנים האלה חזרו אליי בבהירות כזאת, כאילו שמעתי את קולה בוקע מהחדר הסמוך.
חזרתי הביתה עם הצוואה בתיק, ובמשך כל הערב לא מצאתי מנוחה. מצד אחד הבנתי עד כמה הירושה הזאת עשויה להיות משמעותית עבורי. מצד שני, לא הרפתה ממני המחשבה שאנשים עלולים לחשוב שטיפלתי באליזבת במשך תשע שנים רק כדי לקבל את הדירה.
לא הייתי צריכה לחכות זמן רב.
הידיעה התפשטה במהירות ברחבי הבניין. יום אחד השכנה מרטה עצרה אותי ליד תיבות הדואר.
«אנה, אני לא מאשימה אותך בכלום», פתחה בטון שבדרך כלל מקדים האשמה, «אבל אנשים אומרים שמלכתחילה ציפית לקבל את הדירה.»
הבטתי בה ולרגע לא הצלחתי למצוא מילים.
רציתי לשאול מי הם אותם אנשים ולמה החיים שלי מעניינים אותם כל כך. רציתי לספר לה כמה פעמים ויתרתי על התוכניות שלי מפני שאליזבת לא הרגישה טוב. רציתי להזכיר לה שבשעות הקשות ביותר שלה הייתי לצידה, בזמן שקרובי משפחתה אפילו לא טרחו להתקשר.
אבל שתקתי.
ידעתי שאם אתחיל להסביר את עצמי, רק אתן לשכנים עוד נושא לרכילות.
באותו לילה כמעט לא עצמתי עין. המשכתי לחשוב על הצוואה, על מרטין ועל ההחלטה שעליי לקבל, החלטה שהשלכותיה עלולות ללוות אותי עוד שנים רבות.
בבוקר התקשרתי לבתי, סופיה. היא גידלה לבדה בן בן שמונה ושכרה דירה קטנה. ידעתי היטב כמה קשה לה להתמודד עם ההוצאות, במיוחד כשצריך לשלם שכר דירה, לקנות לילד בגדים ובו בזמן לדאוג לעתיד שלו.
סיפרתי לה על הצוואה והודיתי בפניה שאני לא יודעת מה עליי לעשות.
ציפיתי שהיא תייעץ לי לקבל את הירושה בלי להסס. אבל סופיה שתקה לרגע ואז אמרה:
«אמא, אני לא אגיד לך מה לעשות. זאת ההחלטה שלך. רק אל תתני לאבא או לשכנים לקבל אותה במקומך.»
«ומה אם כולם יחשבו שעזרתי לה בגלל הדירה?»
«אנשים תמיד חושבים משהו על אחרים. את הרי יודעת בעצמך מה באמת היה ביניכן. זה לא אמור להספיק?»
לא עניתי. המילים שלה היו פשוטות, אבל דווקא את הפשטות הזאת כל כך הייתי צריכה.
בימים הבאים התחלתי לשקול ברצינות לוותר על הירושה. לפי מה שהצלחתי לברר, עמדו לרשותי שישה חודשים לקבל החלטה. אם אוותר, הדירה עשויה לעבור למרטין, בנה היחיד של אליזבת.
נדמה היה לי שכך יהיה לכולם קל יותר. מרטין יפסיק לחשוד בי בחמדנות, השכנים ימצאו לעצמם נושא חדש לרכילות ואני אוכל להמשיך בחיי בלי להרגיש שאני חייבת משהו למישהו.
אבל בכל פעם שדמיינתי את עצמי חותמת על מסמכי ויתור על הירושה, דמותה של אליזבת עלתה לנגד עיניי. נזכרתי איך אמרה לי יום אחד שהדבר הקשה ביותר בזקנה אינו הברכיים הכואבות או הצורך לבקש ממישהו שיקנה לחם. הדבר הנורא ביותר הוא התחושה שאף אחד כבר לא זקוק לנוכחות שלך.
בשבת החלטתי ללכת לדירתה, להשקות את העציצים ולסדר את החפצים שהשאירה אחריה. רציתי להכין תחילה הכול, לפני שאקבל החלטה סופית.
בפנים כמעט שום דבר לא השתנה. על שולחן המטבח הייתה עדיין מפת השולחן הישנה, ליד החלון עמד עציץ הגרניום, ועל המדף עדיין היו הספלים שמהם שתינו תה יחד. אפילו הריח בדירה הזכיר לי את אליזבת: שילוב של קפה, סבון ועשבי תיבול מיובשים שהחזיקה בשקיות קטנות.
פתחתי ארונות בזה אחר זה והעברתי חפצים לארגזים. בשלב מסוים הרגשתי בושה על כך שאני ממהרת כל כך. רציתי להחליט מה יעלה בגורל רכושה, אף שעדיין לא טרחתי לבדוק אילו זיכרונות השאירה מאחוריה.
בעומק הארון מצאתי אלבום תמונות ישן. בעמודים הראשונים היו תמונות של אליזבת בצעירותה, אחר כך תמונות מחתונתה ומלידתו של מרטין. בכמה מהן אביו החזיק את בנו הקטן בזרועותיו. באחרות הם עמדו מול הבית ועצמו את עיניהם מול השמש.
כבר עמדתי לסגור את האלבום כשלפתע הבחנתי במעטפה שהוחבאה מאחורי העמוד האחרון.
על המעטפה היה כתוב בכתב היד המוכר שלה:
«לאנה. פתחי כשתבוא השעה שבה כבר לא אהיה כאן.»
התיישבתי על הספה. הידיים שלי רעדו כל כך, שבהתחלה אפילו לא הצלחתי לפתוח את המעטפה.
בפנים היה מכתב מקופל לכמה חלקים.
«אנה, אני מניחה שמרטין כבר התקשר אלייך. מן הסתם הוא כעס ואמר לך כמה דברים לא נעימים. אל תכעסי עליו בגלל זה. הסיפור הזה התחיל הרבה לפני שאת יכולה בכלל לדמיין.
אחרי מותו של אביו רבתי עם קרובי המשפחה על עניינים שהיום נראים לי חסרי חשיבות לחלוטין. מרטין עמד אז לצדם. הרגשתי נבגדת, ובמקום לדבר איתו בשקט, אסרתי עליו לבוא לביתי.
הוא היה אז בן שלושים. הייתי משוכנעת שיום אחד הוא יבין בעצמו עד כמה פגע בי. חיכיתי שיבוא, יתנצל ויודה שטעה.
אבל הזמן חלף והוא לא הגיע.
בהתחלה כעסתי. אחר כך התרגלתי לבדידות והתחלתי לשכנע את עצמי שאינני זקוקה לאיש. חשבתי שאם אתקשר ראשונה, אודה בחולשה. הרי אני אמא שלו. האם לא הוא היה צריך לעשות את הצעד הראשון?
היום אני מבינה עד כמה הגאווה הזאת הייתה טיפשית.
במשך שנים חיכיתי שהוא יהיה הראשון שיושיט יד. כנראה שגם הוא חיכה לאותו הדבר ממני. שנינו היינו גאים מדי מכדי לעשות את הצעד הזה. כל שנה נוספת של שתיקה הפכה את שיחת הטלפון הבאה לקשה יותר ויותר.
כולם חושבים שהמשפחה נטשה אותי. אבל האמת היא שאני בעצמי סגרתי בפניהם את הדלת.
כשהמשכת לבקר אותי אחרי הגירושים, תהיתי לא פעם מדוע אדם שאינו קשור אליי בקשר דם מעניק לי יותר חום וקרבה מהבן שלי. עם הזמן הבנתי שזה לא עניין של דם או קרבת משפחה. באת לבקר אותי כי רצית לראות אותי. לא מפני שהיית חייבת.
מעולם לא הכרחת אותי להצדיק את העבר שלי. הקשבת לסיפורים שלי, גם כשחזרתי עליהם שוב ושוב. שמת לב מתי אני עייפה, ומעולם לא נתת לי להרגיש שאני נטל.
אני מורישה לך את הדירה משום שאני יודעת שלא תתייחסי אליה כאל פרס. במשך כל השנים האלה היית לצידי, אף שלא היית חייבת לעשות למעני דבר.
במגירה התחתונה תמצאי תמונות של אביו של מרטין מצעירותו. לבן שלי כמעט שאין זיכרונות מאביו. אני מבקשת ממך למסור לו את התמונות האלה. הוא כמעט לא מדבר עליו, אבל אני יודעת שהזיכרונות האלה חסרים לו.
ותגידי לו גם שאני מבקשת את סליחתו.
במשך חיי מעולם לא הצלחתי לומר את המילים האלה. כל הזמן חשבתי שעוד יהיה לי זמן. שיום אחד בוודאי נדבר, שהוא יבוא אליי ואני אעמיד פנים ששום דבר לא קרה.
אבל החיים לא תמיד נותנים לנו את הזמן הרב שאנחנו חושבים שיש לנו.
אני לא יודעת אם הוא יצליח לסלוח לי. אני אפילו לא יודעת אם ירצה לקרוא את המכתב הזה עד סופו. אבל אם הוא יגלה את האמת, אני מבקשת שלפחות יבין דבר אחד: מעולם לא הפסקתי להיות אמא שלו.
ועוד דבר אחד, אנה. תודה לך על כל השנים האלה. הענקת לי משהו שאי אפשר לקנות בשום סכום כסף — את התחושה שאני עדיין נחוצה למישהו.
אליזבת.»
קראתי את המכתב כמה פעמים. כשהגעתי למשפטים האחרונים, האותיות החלו להיטשטש לנגד עיניי.
הבנתי שידעתי הרבה פחות על חייה של אליזבת מכפי שחשבתי. הבחנתי בבדידות שלה, אבל לא הבנתי כמה כאב היא נשאה בתוכה. חשבתי שקרובי משפחתה פשוט שכחו ממנה, אף שלמעשה חומה שאיש לא העז להרוס נבנתה ביניהם במשך שנים.
פתאום חשבתי על הנישואים שלי. כמה פעמים, אחרי מריבה עם מרטין, שתקנו וחיכינו שהצד השני יהיה הראשון להתנצל? כמה פצעים מיותרים אפשר היה למנוע אילו רק אחד מאיתנו היה מוצא אז את האומץ לומר: «בוא נדבר»?
בחוץ ירד הערב. קיפלתי בזהירות את המכתב, החזרתי אותו למעטפה וישבתי זמן רב בלי לזוז.
ביום שני התקשרתי למרטין וביקשתי להיפגש איתו. הוא הסכים, אף שעדיין יכולתי לשמוע את חוסר האמון בקולו.
ישבנו על ספסל מול הבניין. שערו האפיר מאוד והוא נראה עייף. קמטים הופיעו בפניו, כאלה שלא הבחנתי בהם בעבר. הוא העביר בעצבנות את אצבעותיו על ברכו — בדיוק כפי שהיה עושה לפני שנים רבות כשניסה להסתיר את התרגשותו.
הגשתי לו את המכתב.
«תקרא אותו, בבקשה. ואחר כך יש לי עוד משהו לתת לך.»
הוא התחיל לקרוא בשתיקה. בתחילה פניו נותרו מתוחות, אבל בהדרגה הבעתן השתנתה. כמה פעמים עצר וחזר לקרוא את המשפטים הקודמים.
כשסיים, הוצאתי מהתיק את התמונות הישנות.
באחת התמונות אביו, גבר צעיר במדים צבאיים, עמד ליד גדר וחייך אל מישהו שנמצא מחוץ לתמונה.
מרטין אחז בתמונה בשתי ידיו ובהה בה זמן רב. לבסוף כיסה את פיו בכף ידו.
«כמעט שאני לא זוכר אותו», אמר לבסוף. «אמא אף פעם לא דיברה עליו ברוגע. בכל פעם ששאלתי, או שהיא שינתה נושא או שהתחילה להתרגז.»
הוא הביט שוב במכתב.
«חשבתי שהיא שנאה אותי עד יומה האחרון. כשהנוטריון סיפר לי על הצוואה, חשבתי שגם אחרי מותה היא רצתה להראות לי עד כמה מעט הייתי חשוב לה.»
«היא לא שנאה אותך, מרטין. היא בעצמה כתבה שהיא חיכתה שתתקשר אליה.»
הוא חייך חיוך מריר, אבל לא היה בו שמץ של שמחה.
«ואני חיכיתי שהיא תתקשר אליי. במשך כל כך הרבה שנים. בהתחלה חשבתי שעוד מוקדם מדי. אחר כך החלטתי שהיא לא רוצה לראות אותי. וכעבור זמן מה כבר התביישתי להתקשר אחרי כל כך הרבה שנות שתיקה.»
«למה לא התקשרת לפחות כשנודע לך שמצבה הולך ומחמיר?»
הוא השפיל את ראשו.
«לא ידעתי שהמצב שלה כל כך חמור.»
«אולי באמת לא ידעת. אבל הרי יכולת לברר.»
הוא לא ניסה להתווכח.
ישבנו בשתיקה לרגע. שני אנשים בשנות השישים לחייהם, שפעם חלקו חיים משותפים, ועכשיו אפילו לא ידעו מאיפה להתחיל שיחה רגילה.
פתאום הבנתי שאני כבר לא כועסת עליו כמו בעבר. זה לא אומר ששכחתי את כל מה שקרה בינינו. פשוט במשך תשע שנים למדתי לחיות בלי לחכות שיבקש ממני סליחה.
«מה את מתכוונת לעשות עם הדירה?» שאל כעבור זמן מה.
«עדיין לא החלטתי.»
«אני לא רוצה שתחשבי שהתקשרתי רק בגלל הירושה», אמר לאחר רגע. «למרות שכנראה בדיוק כך זה נראה.»
הבטתי בו.
«וזה לא היה כך?»
הוא הסיט את מבטו.
«בהתחלה כן. הייתי זועם. זה נראה לי לא הוגן שהיא השאירה לך את הדירה ולא לי. אבל אחרי שקראתי את המכתב הזה, אני כבר לא יודע מה לחשוב.»
«אז אל תמהר. אתה לא חייב להבין הכול ביום אחד.»
נפרדנו בלי הבטחות גדולות ובלי מילים נשגבות. ובכל זאת, בפעם הראשונה מזה תשע שנים הרגשתי שכבר אין בינינו חומה שאי אפשר לעבור.
בסופו של דבר החלטתי לקבל את הירושה. לא מפני שרציתי להוכיח לשכנים שהם טועים או להראות למרטין שהחשדות שלו היו חסרי בסיס. פשוט הבנתי שאליזבת קיבלה את ההחלטה הזאת במודע, ולא רציתי לדחות את רצונה רק בגלל רכילות של אחרים.
באוגוסט, אחרי שסיימתי את כל הסידורים הדרושים, הזמנתי את סופיה ואת הנכד שלי לדירה של אליזבת. בתי הסתובבה זמן רב בין החדרים ונגעה בזהירות ברהיטים הישנים, כאילו חששה להפר את השקט של המקום.
הגשתי לה את המפתחות.
«הייתי רוצה שתעברו לגור כאן, אם תרצו בכך. לא תצטרכי יותר לדאוג לשכר הדירה בכל חודש. ולנכד שלי סוף סוף יהיה חדר משלו.»
סופיה הביטה בי בחוסר אמון.
«אמא, את בטוחה? הרי עכשיו הדירה הזאת שלך.»
«אני בטוחה. אני לא רוצה שהיא תישאר ריקה. אליזבת הייתה שמחה אילו שוב היו נשמעים בה קולות של חיים.»
באותו זמן הנכד שלי נעצר ליד החלון והתחיל להתבונן בגרניום.
«סבתא, מי שתל את הפרח הזה?»
«סבתא רבתא שלך. היא מאוד אהבה אותו.»
«אז אני אדאג לו.»
חייכתי. הרגשתי שבמילים הפשוטות האלה מסתתר משהו חשוב. הבית חדל להיות מקום שבו הסתיימו חייו של אדם, ושב להיות מקום שבו משהו חדש יכול להתחיל.
מאוחר יותר התקשרתי למרטין וסיפרתי לו על ההחלטה שלי.
במשך זמן רב הוא שתק.
«עשית את הדבר הנכון», אמר לבסוף. «לסופיה ולנכד שלי יהיה מקום בטוח לגור בו. אמא בטח הייתה רוצה בדיוק את זה.»
«אולי.»
«אנה, רציתי לשאול עוד משהו… את חושבת שהיא באמת הייתה סולחת לי?»
לא עניתי מיד.
«אני חושבת שהיא הייתה רוצה מאוד שתפסיק להעניש את עצמך על משהו שכבר אי אפשר לשנות. אבל אתה צריך להחליט בעצמך איך אתה רוצה להמשיך לחיות.»
בספטמבר הגיע מרטין לעזור לנו להעלות ארון לקומה השנייה. הוא הודיע מראש על הביקור, ושמתי לב שלפני שנכנס לחדר המדרגות הוא עמד לרגע בלי לזוז, כאילו אסף אומץ.
בפעם הראשונה מזה שנים רבות הוא חצה את סף דירתה של אמו.
הוא נעצר בפתח והביט סביבו. על הקיר עדיין היו תלויות התמונות הישנות, על השולחן היו מונחות מפיות רקומות ובארון עמדה אגרטל קריסטל שאליזבת קיבלה פעם במתנה.
מרטין ניגש לתמונה של אביו וסידר אותה, אף שהיא הייתה תלויה ישר לחלוטין.
«כל הזמן חשבתי שיום אחד אשלים עם אמא», אמר בשקט. «היה נדמה לי שיש לנו עוד המון זמן.»
לא אמרתי שאני מבינה אותו. לפעמים אדם צריך לבטא בעצמו את הכאב שלו לפני שהוא לומד לחיות איתו.
כעבור רגע הוא הוריד את המעיל ועזר לנו להציב את הארון במקומו. אחר כך הרכיב יחד עם הנכד כמה ארגזים, ולפני שיצא נעצר במטבח.
הוא הביט זמן רב בספל ריק שעמד על השולחן.
«היא תמיד שתתה מהספל הזה», אמר. «אפילו כשהייתי קונה לה ספלים חדשים, היא בכל זאת הייתה מוציאה את הישן.»
«היא אמרה שהידית שלו נוחה.»
מרטין חייך בפעם הראשונה באותו יום.
«כן. בדיוק כך היא הייתה אומרת.»
שנינו צחקנו, ולרגע קצר היה נדמה לי שאליזבת פשוט יצאה לחדר הסמוך ועוד מעט תחזור כדי להרתיח מים לתה.
מרטה צפתה בנו מאחורי הווילון. בעבר בוודאי הייתי מודאגת ממה שתספר לשכנים. עכשיו זה כבר לא עניין אותי. שכל אחד יחשוב מה שהוא רוצה. אף אחד מהאנשים האלה לא ידע מה התרחש מאחורי הדלת הסגורה, כשהאליזבת פחדה להישאר לבדה לגמרי, ואני ישבתי לידה והקשבתי לסיפורים שלה.
באוקטובר, לראשונה מזה זמן רב, עבר עליי יום שלם בלי לחשוב על הצוואה, על הרכילות או על העבר. סופיה הכינה ארוחת צהריים, הנכד הכין שיעורי בית ליד שולחן הכתיבה החדש שלו, ומכיוון המטבח נשמעו קולות הכלים המוכרים.
נכנסתי לחדרה של אליזבת. על אדן החלון עמד הגרניום שלה, וכמה עלים חדשים כבר נמתחו לעבר האור.
נגעתי בעדינות באחד מהם ונזכרתי במשפט האחרון במכתב: «הענקת לי את התחושה שאני עדיין נחוצה למישהו.»
אולי זו הייתה הירושה החשובה ביותר שהשאירה לי. לא הדירה, לא הרהיטים ולא שאר החפצים, אלא ההבנה שלפעמים עצם הנוכחות שלנו לצד אדם אחר משמעותית הרבה יותר מכפי שאנחנו מסוגלים לדמיין.
הגרניום עדיין עומד על אדן החלון.
עכשיו הנכד שלי משקה אותו.
לפעמים, כשאני עוברת ליד הדירה, אני שומעת אותו מדבר אל הפרח ומזכיר לו שאסור לשכוח את המים ואת אור השמש.
בכל פעם כזאת אני חושבת על אליזבת.
על האישה שחיכתה זמן רב מדי שהבן שלה יעשה את הצעד הראשון, ומעולם לא זכתה לשמוע ממנו את המילים הפשוטות: «אמא, תסלחי לי.»
אני לא יודעת אם הם היו מצליחים להתפייס אילו אחד מהם היה מחליט להתקשר מוקדם יותר. אבל היום אני כבר יודעת דבר אחד: לא כדאי לדחות מילים חשובות ליום שבו כבר לא יהיה מי שישמע אותן.
לפעמים שיחת טלפון אחת יכולה לשנות הכול. ולפעמים הדבר הנורא ביותר הוא השקט של טלפון ששותק במשך שנים, רק מפני ששני אנשים גאים מדי מכדי להודות עד כמה הם מתגעגעים זה לזה.
