בחורף שעבר, בכפר קטן, שרר במשך ימים רבים קור עז במיוחד. השלג כמעט כיסה לחלוטין את דרכי היער, ומעט התושבים שנותרו בכפר השתדלו שלא לצאת מבתיהם ללא צורך ממשי.
מרתה, בת 72, התגוררה בקצה הכפר. ביתה הקטן היה כמעט צמוד ליער, ולכן היא הייתה רגילה לשקט, לעקבות של בעלי חיים בשלג וליללות רחוקות שלעתים נשמעו בלילה.
ערב אחד חזרה מרתה לביתה כשבזרועותיה צרור ענפים יבשים. עצי ההסקה כמעט אזלו, ולכן היא החליטה לאסוף עוד קצת זרדים לפני שיחשיך לגמרי.
ואז היא שמעה קול מוזר.
בהתחלה חשבה שמישהו ביער הוא כלב שמייבב. היא עצרה והחלה להקשיב.
כעבור רגע נשמע הקול שוב.
הוא הגיע מאחורי שיחים צפופים.
מרתה ידעה היטב שלהיכנס לבדה אל תוך היער בשעה כזאת אינו רעיון טוב. אבל הדאגה הייתה חזקה יותר מהפחד. היא הניחה את הענפים על השלג והחלה להתקדם בזהירות לכיוון שממנו הגיע הקול.
כמה מטרים משם היא הבחינה בפרווה אפורה.
על השלג שכב זאב גדול.
כף רגלו הקדמית הייתה לכודה במלכודת מתכת ישנה. נראה שהוא נאלץ להישאר שם במשך שעות רבות. השלג סביבו היה מלא בסימנים של ניסיונות להיחלץ, ועל פרוותו כבר הצטברה שכבת קרח.
כשהזאב הבחין במרתה, הוא הרים את ראשו ונהם חרש.
האישה נעצרה מיד.
״אני יודעת שאתה מפחד. גם אני מפחדת,״ לחשה.
הזאב לא ניסה להתקרב אליה. הוא רק הביט בה בעיניים עייפות, כאילו כבר הפסיק להאמין שיוכל להשתחרר.
מרתה התקדמה עוד כמה צעדים בזהירות.
עד מהרה היא הבינה ששחרורו של בעל החיים יהיה קשה הרבה יותר מכפי שחשבה. המתכת הייתה קפואה וכמעט בלתי אפשרי היה להזיז אותה. כמה פעמים התרחקה האישה, מחשש שהזאב יתקוף אותה לפתע.
אך לבסוף המנגנון השתחרר.
המלכודת נפתחה.
הזאב ניסה לקום. הוא הצליח לעשות כמה צעדים לא יציבים, ואז שוב התמוטט על השלג.
מרתה הביטה בו והבינה שאינה מסוגלת פשוט לעזוב אותו.
היא חזרה לביתה להביא שמיכה ומים, ולאחר מכן עזרה לבעל החיים להגיע אל מחסן ישן שעמד ליד הבית. בפנים לא היו רוחות פרצים, ולכן היא יכלה להכין לו מקום מוגן.
היא הניחה לידו קערת מים והשאירו לו מעט בשר.
באותו לילה מרתה התעוררה מכל קול קטן. כמה פעמים היא ניגשה לחלון כדי לבדוק מה קורה במחסן.
עם עלות השחר נראה הזאב רגוע יותר.
האישה חשבה שהגרוע מכול כבר מאחוריהם.
אבל אז היא התעוררה ליללה ממושכת.
מרתה ניגשה לחלון וראתה דבר שכלל לא ציפתה לו.
כל השטח סביב ביתה היה מוקף בזאבים.
היו שם יותר מעשרים.
חלקם עמדו בקצה החצר, אחרים נעו באיטיות לאורך הגדר. כמה מהם התקרבו כמעט עד למחסן עצמו.
מרתה נעלה את הדלת והתרחקה מהחלון.
לא היה לה מושג מה לעשות.
הלהקה לא עזבה.
כעבור זמן מה החל הזאב שניצל ללכת בחוסר מנוחה בתוך המחסן. כששמע את יללותיהם של שאר הזאבים, הוא נעשה לפתע ערני יותר, כאילו זיהה את בני להקתו.
מרתה חשבה שאולי הזאב צריך לחזור אל היער.
היא פתחה את דלת המחסן.
בעל החיים יצא באיטיות החוצה.
כמה זאבים התקרבו אליו מיד. במשך כמה רגעים שרר בחצר בלבול גדול. מרתה צפתה בכל מה שקורה מהחלון וקיוותה שהלהקה תעזוב סוף סוף.
אך לפתע כמה מהזאבים החלו לנוע בחזרה לכיוון הבית.
הדלת הישנה בכניסה לא עמדה בעוצמת הדחיפות.
מרתה נסוגה אל תוך הבית.
ואז קרה דבר שכלל לא ציפתה לו.
הזאב שהיא הצילה, שכבר היה בין חברי הלהקה, הסתובב לפתע וחזר לכיוון הבית.
הוא עמד בין האישה לבין שאר הזאבים.
במשך כמה שניות כל הזאבים נותרו ללא תנועה.
ואז הזאב שניצל הסתער קדימה, ואילץ את שאר הזאבים לסגת.
הלהקה החלה לעזוב את הבית.
כעבור כמה דקות שוב השתרר שקט בחצר.
הזאבים נעלמו בזה אחר זה בין העצים.
האחרון שעזב היה אותו זאב שמרתה שחררה קודם לכן מהמלכודת.
הוא נעצר לרגע בקצה היער והביט לעבר הבית.
מרתה עמדה ליד החלון והביטה בו.
כמה ימים לאחר מכן הבחינה האישה בעקבות על השלג שהובילו בסמוך לקרחת יער. העקבות עברו קרוב מאוד לביתה, אך אף בעל חיים לא התקרב שוב אל המבנה.
כאשר מרתה סיפרה לשכניה על כל מה שקרה, מומחים הזהירו אותה שהמצב היה עלול להסתיים בצורה חמורה הרבה יותר.
בעלי חיים פראיים מסוגלים להתנהג בדרכים יוצאות דופן, אך אסור לאדם לשכוח שהם עדיין חלק מהטבע. אפילו רצון כן לעזור עלול להיות מסוכן כאשר מנסים לביית חיית בר או להעביר אותה אל תוך הבית בכוחות עצמנו.
מרתה לא הצטערה על כך ששחררה את הזאב.
עם זאת, מכל מה שקרה היא לקחה איתה לקח חשוב אחד: לפעמים הדרך הטובה ביותר לעזור לחיית בר היא לשחרר אותה מהסכנה המיידית, ולאחר מכן לאפשר לה לחזור אל הסביבה הטבעית שבה היא אמורה לחיות.
אותו ערב חורפי נותר לעד אחד הזיכרונות המדהימים ביותר בחייה של מרתה.
