היא השאירה אותי בכיסא גלגלים עם שתי בנותינו ואמרה: «לא נועדתי להיות מטפלת». שתים־עשרה שנים לאחר מכן היא עמדה שוב בפתח ביתי וביקשה עזרה.
האישה שעמדה בפתח ביקשה עזרה כאילו אפשר למחוק שתים־עשרה שנות שתיקה במשפט אחד. היא עזבה אותי בכיסא גלגלים עם שתי בנותינו, כדי לרדוף אחר חיים שנראו לה קלים וטובים יותר. הסכמתי להכניס אותה פנימה. אחר כך הוצאתי מהמדף ספר אגדות ישן ובלוי. ויקטוריה זיהתה מיד את הכריכה. היא לא העלתה בדעתה מה נכתב בשוליו לאורך השנים.
ויקטוריה נראתה מבוגרת יותר מהאישה שעזבה אותנו לפני שנים. זה היה הדבר הראשון ששמתי לב אליו. לא המעיל הדהוי. לא הנעליים הסדוקות. אלא הידיים שלה — פעם הן מעולם לא רעדו.
מיה עמדה בפתח, אוחזת במשקוף. היא הייתה בת שתים־עשרה, נולדה שלושה חודשים לפני שאמה עזבה אותנו, והיו לה העיניים של ויקטוריה. גם ויקטוריה הבחינה בכך.
«שלום,» היא אמרה בשקט.
מיה הסתובבה והביטה בי מעבר לכתפה, מחפשת בעיניי רמז כיצד עליה להגיב.
סוניה יצאה מהמסדרון. היא הייתה בת ארבע־עשרה. כשהאם עזבה, היא הייתה רק בת שנתיים, וכמעט שלא זכרה אותה, מלבד התמונות ששמרתי כל השנים.
היא נעצרה לצד אחותה ושילבה את ידיה על חזה.
ויקטוריה ניסתה לחייך.
אף אחת מהבנות לא השיבה לחיוך.
גלגלתי את כיסא הגלגלים מעט קדימה.
«למה את זקוקה, ויקטוריה?»
היא השפילה את מבטה אל הכיסא. לפני שתים־עשרה שנה היא הביטה בו כאילו היה תא כלא. עכשיו אפילו לא הצליחה להביט לי בעיניים.
«בעלי עזב אותי בחודש שעבר,» אמרה. «הוא לקח את כל הכסף שהיה בחשבון המשותף שלנו. הבית נמכר בגלל חובות שאפילו לא ידעתי עליהם.»
מכונית חלפה ברחוב, ואור הפנסים האיר את פניה.
«אין לי לאן ללכת, ארטיום.»
הרגשתי את סוניה מתכווצת קלות לצדי.
«אני רק צריכה קצת זמן,» המשיכה ויקטוריה. «כמה חודשים, עד שאמצא עבודה ודירה.»
היא דיברה כאילו חזרה על המילים האלה שוב ושוב בדרך לכאן.
ואני נזכרתי בלילה שבו היא עזבה.
סוניה הייתה בת שנתיים.
מיה הייתה רק בת שלושה חודשים. השיניים הראשונות שלה בקעו, והיא בכתה בלי הפסקה.
רק תשעה ימים קודם לכן חזרתי הביתה ממרכז השיקום. עדיין למדתי לעבור מהמיטה אל כיסא הגלגלים בלי ליפול.
הסלון היה מלא בגומיות אימון, תרופות, חשבונות וצעצועים שלא הצלחתי להגיע אליהם.
ויקטוריה הושיבה את מיה על ברכיי, הרימה את התיק שלה ואמרה:
«לא נועדתי להיות מטפלת.»
סוניה עמדה ליד הספה, מחבקת ארנב פרווה קטן.
«אני לא מתכוונת לקבור את החיים שלי בשביל שלושתכם,» הוסיפה ויקטוריה. «אני אמצא מישהו שייתן לי את החיים שמגיעים לי.»
הדלת נטרקה עוד לפני שמיה הפסיקה לבכות.
בחודשים הראשונים סוניה הייתה שואלת מתי אמא תחזור.
תמיד הייתי עונה לה באותה הדרך:
«אני לא יודע, ארנבונת שלי.»
שנים אחר כך, כששתי הבנות שאלו אותי למה אמא שלהן עזבה, נתתי להן את התשובה היחידה שלא הייתה שקר:
«זו ההיסטוריה שלה. יום אחד היא תספר לכן אותה בעצמה.»
והנה, היום הזה הגיע.
ויקטוריה עמדה על המרפסת ורעדה מהקור.
«אני אעזור לך,» אמרתי.
הקלה הופיעה על פניה מהר מדי.
«תודה, ארטיום. ידעתי שאיפשהו עמוק בפנים נשארת אותו אדם…»
«אבל קודם כול את חייבת משהו — לא לי,» עצרתי אותה.
המבט שלה עבר אל הבנות.
«כבר ביקשתי ממך סליחה.»
«לא ממני,» עניתי והפניתי את ראשי לעבר הילדות.
ויקטוריה פתחה את פיה, אבל סוניה דיברה ראשונה:
«אבא, אפשר לאכול ארוחת ערב?»
זו לא הייתה סליחה.
אבל גם לא אכזריות.
זו הייתה פשוט סירוב לחוות שוב את כאב הילדות שלה בשביל מישהי שהייתה כמעט זרה עבורה.
התרחקתי מעט מהדלת.
«תיכנסי, ויקטוריה.»
היא נכנסה בזהירות, כאילו הבית עצמו עומד להגיש לה חשבון.
על השולחן כבר חיכתה ארוחת הערב — מרק כוסמת, לחם ופלחי תפוחים. מיה עדיין אהבה לאכול משהו קר יחד עם משהו חם.
ויקטוריה התיישבה מתחת לתמונה מההופעה האחרונה של סוניה בבית הספר. בתמונה שתי הבנות צחקו וחיבקו את כיסא הגלגלים שלי.
«כל כך גדלתן,» היא אמרה.
סוניה פיררה חתיכת לחם לפירורים קטנים.
«בדרך כלל זה קורה אחרי שתים־עשרה שנים.»
זרקתי לעברה מבט מזהיר.
ויקטוריה הורידה את עיניה, אבל לא התנצלה.
היא שאלה על בית הספר, על החברות שלהן.
התשובות היו קצרות ומנומסות.
אי אפשר להיעלם במשך שתים־עשרה שנים של ילדות ואז לחזור לחיים של הילדים באמצעות שיחה קלילה וחסרת משמעות.
אחרי ארוחת הערב הבנות התחילו לפנות את השולחן.
ויקטוריה קמה לעזור, אבל מהר מאוד הבינה שאף אחת מהן לא זקוקה לעזרתה.
ואז היא הבחינה בספר הישן שעל המדף.
«אגדות על האייל האמיץ.»
השדרה הייתה מודבקת בסרט דבק, הפינה הייתה מכורסמת — פעם מיה הייתה בתקופת בקיעת השיניים.
«שמרת אותו?» שאלה ויקטוריה בפליאה.
«את זוכרת את הספר הזה?»
«קניתי אותו עוד לפני שסוניה נולדה. רציתי להקריא לשתיהן לפני השינה…»
הורדתי את הספר מהמדף.
בחלק הפנימי של הכריכה היו סימני גובה שציירתי בעיפרון, שנה אחר שנה.
«סוניה, בת 3.»
«מיה, בת 2.»
«היום הראשון בגן.»
«מיה הגיעה לגובה של סוניה.»
ויקטוריה הושיטה יד לעבר הדף, אבל לא העזה לגעת בו.
«מה זה?»
«תשבי.»
הבנות התיישבו על הספה במקומות הקבועים שלהן.
פתחתי את הספר.
הטקסט המודפס סיפר על אייל קטן שחיפש את הדרך הביתה דרך היער.
אבל השוליים היו מלאים בכתב היד שלי.
«היום נפלה לסוניה השן הראשונה. היא בכתה — היא חשבה שפיית השיניים מפחדת מכיסאות גלגלים.»
«מיה ישנה לראשונה לילה שלם. סוניה קמה פעמיים לבדוק שאחותה עדיין נושמת.»
ויקטוריה כיווצה את ברכיה.
המשכתי לדפדף.
«האופניים הראשונים.»
«ההצגה הראשונה בגן.»
«יום שלג שבו המעלית התקלקלה והשכנים נשאו אותי במדרגות בידיים שלהם.»
השוליים נעשו צפופים יותר ויותר.
כתבתי בין עצי היער המצוירים, לאורך הקרניים של האייל.
ויקטוריה עצרה ליד משפט אחד.
«היום סוניה שאלה למה אמא עזבה. אמרתי לה: יום אחד את תספרי לה את הסיפור הזה בעצמך, ויקטוריה.»
היא הביטה במילים האלה זמן רב.
«לא ידעתי שכתבת את כל זה.»
«לא כתבתי את זה בשבילך,» אמרתי באנחה.
«אחרי התאונה הימים התחילו להתערבב זה בזה. תרופות, טיפולים, בקבוקים, לילות ללא שינה. פחדתי שאשכח אילו זיכרונות שייכים לאיזו מהבנות שלי.»
ויקטוריה הפכה עוד דף.
«החום הראשון של סוניה אחרי שעזבת. ישנתי ליד המיטה שלה — היא קראה למישהו מתוך שינה.»
«היא קראה לי?» שאלה ויקטוריה בשקט.
«אני לא זוכרת,» ענתה סוניה.
התשובה הזאת כאבה יותר מכל «כן» שהיה יכולה לומר.
בעמוד הלבן האחרון ויקטוריה הרימה את מבטה.
«אני לא מבינה מה כל זה קשור לכסף.»
החלקתי את הספר לכיוונה.
«היום תקראי לבנות שלך סיפור לפני השינה.»
«הן כבר גדולות מדי בשביל זה.»
«כן.»
«אז למה?»
«כי הן מעולם לא שמעו אותך מקריאה להן לפני השינה.»
ויקטוריה פתחה את הספר.
בהתחלה היא קראה בקול מאולץ.
אחר כך קולה התחיל לרעוד.
הבנות לא הסתכלו על התמונות — הן הסתכלו עליה.
כשהגיעה לשורה על מיה:
«הסיוט הראשון שלה. היא החזיקה בחולצה שלי עד הבוקר.»
ויקטוריה השתתקה.
אבל אחרי כמה שניות המשיכה לקרוא.
כאשר האייל הקטן סוף סוף מצא את ביתו מתחת לעץ האשוח הזקן, היא סגרה את הספר.
מיה אמרה בשקט:
«עכשיו אני יודעת איך הקול שלך נשמע.»
השפתיים של ויקטוריה רעדו.
הבכי הראשון פרץ ממנה לפני שהספיקה לעצור אותו.
לא אני ולא סוניה התחלנו לנחם אותה.
יש כאבים שאסור למהר ולהשתיק רק מפני שקשה לראות אותם.
כעבור רגע שאלה סוניה:
«חשבת עלינו בימי ההולדת שלנו?»
«כן.»
«כל שנה?»
ויקטוריה שתקה לרגע.
«לא.»
«שמרת את התמונות שלנו?»
«בהתחלה. שלוש תמונות.»
«למה רק שלוש?»
«כי להסתכל עליהן היה אומר שאני מודה בטעות שעשיתי.»
בפעם הראשונה באותו ערב נכנסה לחדר אמת אמיתית.
לא אמת שמספיקה כדי לתקן הכול.
אבל אמת שמספיקה כדי להמשיך לשאול.
כשהשאלות נגמרו, כבר היה אחרי חצות.
«חשבתי שבאתי לבקש כסף,» אמרה ויקטוריה.
«אבל אתה הראית לי את הדבר שלעולם לא אוכל להחזיר.»
הגשתי לה מעטפה.
בתוכה היה סכום שיספיק לתשלום הראשון על חדר, אוכל ושכר דירה לשלושה חודשים.
«למה?» לחשה.
«כי הבנות ראו היום שחמלה לא דורשת להעמיד פנים שהעבר היה רגיל.»
ליד הדלת מיה פתאום רצה אל המדף, לקחה את הספר והניחה אותו בידיה של אמה.
ויקטוריה חיבקה את הספר אל חזה.
«שיישאר לה משהו לזיכרון,» אמרתי.
סוניה הנידה את ראשה.
«לא, אבא.»
היא הביטה באמה.
«כדי שסוף סוף תקרא אותו עד הסוף.»
אחרי שהיא יצאה, המקום הריק על המדף נראה גדול מדי בשביל ספר אחד בלבד.
«אבא, אז מה נקרא עכשיו?» שאלה סוניה.
הנחתי את ידיי על גלגלי כיסא הגלגלים.
«אני חושב שהסיפור הזה הסתיים.»
מיה לקחה ספר אחר והניחה אותו על ברכיי.
«אז נתחיל סיפור חדש.»
הן ישבו לצדי, בדיוק כפי שעשו במשך כל השנים האלה.
ומחוץ לחלון עמדה ויקטוריה עוד כמה דקות ליד המכונית, מחזיקה אל חזה את הספר בעל השדרה המודבקת.
היא הקשיבה לקולי, שבקע דרך החלון הפתוח מעט, כשהקראתי את העמוד הראשון של סיפור חדש.
