אם באותו יום רביעי לא הייתי עונה לטלפון — האצבע שלי כבר הייתה כמעט מעל הכפתור האדום של הניתוק, בקושי החזקתי את עצמי על הרגליים אחרי יום שלם בעבודה ליד הקופה, ואז הופיע המספר של אמא על הצג בשעה עשר בלילה — עד היום הייתי ממשיכה לחשוב שאחותי היא בת למופת. ואמא עדיין הייתה שומרת על הבית של מישהו אחר ועל הכלב של מישהו אחר, ומעמידה פנים שהכול בסדר.
אבל עניתי.
— אירנקה… — שמעתי לחישה.
שקטה, חנוקה, כאילו אמא פחדה שמישהו ישמע אותה. למרות שלא היה שם אף אחד שיכול היה להאזין.
— אירנקה, את יכולה לבוא לקחת אותי?
משהו בתוכי נשבר.
אמא אף פעם לא מבקשת דבר.
זו האישה שגם עם יד שבורה בישלה מרק עוף לשישה־עשר אנשים לכבוד מסיבת הקומוניה הראשונה של הנכד, כי הרי האורחים מגיעים, ואיך אפשר בלי מרק?
היא בת שמונים ואחת, כבר תשע שנים אלמנה — ופתאום היא מבקשת ממני עזרה בלחש.
— אמא, מה קרה? איפה מרטה?
השתררה שתיקה.
אחר כך נשמעה נשימה כבדה, כאילו היא אוספת בתוכה אומץ.
— מרטה וקלאוס נסעו. לחופשה. לים. ביום שלישי יעבור שבוע מאז שנסעו.
התיישבתי על השרפרף במטבח.
מחוץ לחלון העיר הלכה ונכבתה לאט, ואני ניסיתי לסדר בראש את מה שזה עתה שמעתי.
אחותי מרטה — צעירה ממני בארבע שנים, תמיד מחייכת, תמיד עם תוכנית, תמיד אומרת ליד שולחן המשפחה:
«אמא, אני אקח אותך אלינו בקיץ. תנשמי אוויר צח. למה שתשבי לבד בדירה?»
— השאירה את אמא שלנו, בת שמונים ואחת, לבד בבית ונסעה עם בעלה לחופשה.
וזה לא היה המקרה הראשון.
אני עובדת כקופאית במכולת השכונתית.
כבר עשרים ושלוש שנים אני עומדת מאחורי אותו דלפק, מוכרת את אותם מוצרים ומברכת את אותם לקוחות.
אני קמה בחמש בבוקר וחוזרת אחרי שש בערב.
אין לי רכב — למרטה יש.
אין לי בית עם גינה — למרטה יש.
אין לי בעל; שלי נפטר לפני אחת־עשרה שנים — למרטה יש את קלאוס, אדם שקט, אבל עם משכורת טובה ורכב ממוזג.
לכן מרטה הייתה זו שכל שנה הייתה לוקחת את אמא אליה בקיץ.
ואף אחד מעולם לא הטיל בכך ספק.
הכול הרי נראה מושלם: בת שיש לה בית בכפר מזמינה את אמה המבוגרת לנוח באוויר הצח.
מה כבר יכול להיות רע בזה?
במשך כל השנים האלה התקשרתי לאמא בכל יום.
היא סיפרה לי על הגינה של מרטה, על העגבניות, על השימורים.
תמיד שאלתי:
— אמא, טוב לך שם?
והיא הייתה עונה:
— טוב לי, ילדה שלי. כל כך שקט כאן.
ואני האמנתי לה.
אבל באותו יום רביעי היא אמרה משהו שננעץ בי כמו קוץ.
— אירנקה, אני לא רוצה להדאיג את מרטה. היא כל כך משתדלת. אבל מאז יום שלישי אני יושבת כאן לבד. צריך להאכיל את הכלב פעמיים ביום, לחנות אני כבר לא מצליחה להגיע, כי הברך מתנפחת בגלל המדרגות. ובלילה… בלילה אני פשוט מפחדת. הבית הזה כל כך חורק…
לא ישנתי כל הלילה.
בשש בבוקר התקשרתי לעבודה וביקשתי יום חופש.
החברה שלי הסכימה להחליף אותי ברגע ששמעה את הקול שלי.
בשמונה עליתי לאוטובוס.
שעה וחצי נסיעה, ובמשך כל הזמן הזה ניסחתי בראש את המילים שאגיד למרטה.
חדות, צודקות, פוגעות בדיוק במקום.
אף אחת מהן לא נאמרה בסוף.
הבית של מרטה וקלאוס נמצא בקצה היישוב, מאחורי בית הספר הישן.
בית יפה — חזית צהובה, גדר חדשה, שורה של עצי תויה גזומים בקפידה.
קלאוס בנה אותו לפני חמש־עשרה שנה, אחרי שקיבל קידום בעבודה.
מרטה תמיד הייתה אומרת:
— אמא, זה החדר שלך, זו הגינה שלך, זה המקום שלך.
ואמא האמינה לה, כי היא כל כך רצתה להאמין.
כשהגעתי לשער, הכלב נבח בקול רם — רועה גרמני צעיר וחזק.
אמא אפילו לא הייתה מסוגלת להוציא אותו לטיול.
הוא משך אותה אחריו כמו בובה חסרת משקל.
מצאתי אותה במטבח.
היא ישבה ליד השולחן בסוודר דק, עם כוס תה בין הידיים.
היא הסתכלה עליי כאילו הגיע מישהו שבא להציל אותה מתוך שריפה.
ובאותו הזמן היה במבט שלה גם משהו של אשמה, כאילו עצם זה שבאתי היה דבר שלא היה צריך לקרות.
— לא היית צריכה לבוא — היא אמרה בשקט. — מרטה תגלה והיא תכעס.
— אמא, מרטה השאירה אותך לבד שבוע שלם עם כלב שאת אפילו לא מסוגלת להאכיל בשקט, ונסעה לים. היא זו שצריכה להסביר, לא את.
אמא נענעה בראשה.
ואז היא אמרה את המשפט שלעולם לא אשכח.
— אירנקה, את לא מבינה. מרטה וקלאוס עובדים קשה כל השנה. מגיע להם לנוח. ואני… אני רק קצת משתעממת. אני אסתדר.
אני אסתדר.
בת שמונים ואחת.
ברך חולה.
בית ריק בקצה היישוב.
קירות שחורקים בלילה.
כלב שהיא מפחדת ממנו.
החנות הקרובה ביותר — שני קילומטרים דרך השדות.
«אני אסתדר.»
ארזתי לאמא תיק.
שני סוודרים, חצאית ותרופות — קופסת נעליים שלמה מלאה באריזות כדורים.
ללחץ הדם, ללב, לברך, לנדודי השינה.
על כל קופסה היה סימון בכתב ידה הרועד, בטוש.
באוטובוס אמא נרדמה כשראשה נשען על הכתף שלי.
היא הייתה קלה כמו נוצה.
היה לה ריח של סבון לבנדר ושל משהו ישן, בלתי הפיך — אולי כך מריח הזמן, כשהולך ונשאר ממנו מעט מדי.
למרטה התקשרתי רק בערב.
היא ענתה אחרי הצלצול השלישי.
ברקע נשמעה מוזיקה וקולות של כוסות מתנגשות.
— היי, אירנקה! מה שלומכן?
— לקחתי את אמא אליי.
השתררה שתיקה קצרה.
— איך זאת אומרת לקחת? אמא הייתה אמורה להישאר אצלנו עד סוף החודש.
— מרטה, לא היה שם אף אחד שיטפל בה. את וקלאוס כבר שבוע בים.
— אבל אמא ידעה שאנחנו נוסעים! היא הסכימה בעצמה לשמור על הבית. אירנקה, אל תגזימי. אמא מבוגרת, היא קיבלה החלטה בעצמה. וחוץ מזה, אני זו שלוקחת אותה אליי כל שנה. את אף פעם לא הצעת את זה.
והמשפט האחד הזה עצר אותי.
כי היא צדקה.
אף פעם לא הצעתי.
הדירה שלי היא חדר קטן בקומה השלישית בלי מעלית, עם ספה נפתחת וחלון שפונה לרחוב סואן.
מה יכולתי להציע לה?
עגבניות במרפסת במקום גינה?
רעש מכוניות במקום שקט?
אבל האם זה אומר שאמא צריכה להישאר להיות מטפלת בכלב?
— מרטה, אמא פחדה בלילה. היא לא הצליחה להגיע לחנות. היא פחדה מהכלב הזה.
— הכלב הזה עדין! אמא מכירה אותו! אירנקה, את תמיד עושה דרמה מכל דבר. אמא הסתדרה מצוין. כנראה שהיא התקשרה אלייך משעמום.
לא משעמום.
מפחד.
אבל מרטה לא תשמע את זה, כי היא חייבת להאמין שהיא בת טובה.
שהבית הזה, החדר שהכינה לאמא והגינה המלאה בעגבניות הם הוכחה לאהבה שלה.
ואולי באמת הם כאלה.
רק שאהבה שמשאירה אישה בת שמונים ואחת לבד במשך שבוע עם כלב גדול — יש בה סדק שמרטה לא מוכנה לראות.
אמא גרה אצלי כבר שבועיים.
היא ישנה על הספה הנפתחת, ואני ישנה על מזרן על הרצפה.
בבוקר אנחנו מכינות תה.
אמא חותכת לחם לפרוסות דקות־דקות, בדיוק כמו שהייתה עושה כשהייתי ילדה.
לפעמים אנחנו יושבות יחד במרפסת.
אמא מביטה בעץ שצומח מול הבניין.
— עץ יפה — היא אומרת. — יש לו כמעט אותו ריח כמו הגינה של מרטה.
מרטה מתקשרת כל כמה ימים.
היא מדברת עם אמא כאילו דבר לא קרה.
שואלת לשלומה, על התרופות, מספרת על העבודה.
היא לא מזכירה אפילו במילה אחת את הים, את הכלב או את אותה שיחת טלפון.
גם אמא לא מדברת על זה.
כאילו הן כרתו ביניהן הסכם שקט:
אם לא חוזרים לנושא הזה, סימן שהוא מעולם לא קרה.
אני לא יודעת מה יהיה בעוד חודש.
אני לא יודעת אם מרטה שוב תזמין את אמא לקיץ.
אני לא יודעת אם אמא תסכים שוב.
כנראה שכן.
כי ככה קל יותר.
כי למרטה יש בית עם גינה.
כי אמא לא רוצה לפגוע באף אחד.
אבל דבר אחד אני יודעת בוודאות.
בפעם הבאה שאמא תתקשר — אני אענה כבר אחרי הצלצול הראשון.
