הדוד כבה ביום שישי בערב. החתן שלי, יונתן, אמר לי לחכות לטכנאי:
«אל תיגעי בשום דבר, בבקשה».
בשבת בבוקר עשיתי את מה שבעלי תמיד היה עושה: ניקיתי את החיישן והוצאתי אוויר מהרדיאטורים. הטכנאי הגיע ביום שני, בדק הכול ושאל את יונתן למה בכלל קראו לו, אם העבודה כבר נעשתה בצורה מקצועית.
אם הייתי מקשיבה ליונתן, הייתי יושבת בדירה קרה כל סוף השבוע. אבל במקום זה — בשבת בבוקר הרדיאטורים כבר היו חמים, התה התחמם על הכיריים, ואני הסתכלתי על הבניין ממול וחשבתי על דוד.
כי הוא זה שלימד אותי את כל זה — לא ביום אחד ולא מספר הדרכה, אלא במשך שלושים וחמש שנים של חיים משותפים, שבהן הדוד התקלקל כמעט כל חורף שני.
בעלי נפטר לפני שנה וחצי.
סרטן ריאות, מהיר ואכזרי — מהרגע שקיבלנו את האבחנה ועד ההלוויה עברו רק חמישה חודשים.
דוד כהן, בן שישים ושבע, מכונאי במפעל אנרגיה בחיפה, אדם שהיה יודע לתקן הכול.
ממכונת הכביסה ועד המכונית, מברז דולף ועד דוד הגז שהיה לו אופי משלו — ודוד הכיר כל תקלה וכל גחמה שלו.
אחרי ההלוויה הבת שלי, מיכל, אמרה לי את זה בצורה ישירה:
— אמא, את לא תצליחי להסתדר לבד בדירה הזאת. אולי כדאי שתחשבי על משהו קטן יותר? או שתעברי לגור איתנו?
לא כעסתי עליה.
מיכל דאגה לי, בדיוק כמו שאני דאגתי לה כשהייתה בחודש השמיני להיריון וטיפסה על סולם כדי לתלות וילונות.
אמא תמיד דואגת.
לא צריך להסביר את זה.
אבל אני חייתי בדירה הזאת ארבעים שנה.
כאן עדיין היה הריח של דוד — ריח של שמן, מתכת ואותו אפטרשייב שהייתי קונה לו כל כמה חודשים.
לא רציתי לעזוב.
נשארתי.
החודשים הראשונים היו קשים, אבל לא מהסיבה שחשבתי.
הם היו קשים לא כי לא ידעתי לעשות דברים — אלא כי עכשיו עשיתי הכול לבד, ואף אחד כבר לא היה אומר:
«תביאי לי את הפנס»
או:
«תחזיקי פה רגע».
השקט היה קשה יותר מכל תקלה.
יונתן, בעלה של מיכל, הוא באמת בחור טוב.
אני מתכוונת לזה.
הוא עובד בהייטק, מרוויח יפה, הילדים מטופחים, ומיכל לא מתלוננת.
אבל יונתן הוא מהאנשים שחושבים שאישה אחרי גיל שישים היא מישהי שצריך להשגיח עליה.
כאילו אם משאירים אותה לבד עם מקדחה או מכסחת דשא — היא מיד תעשה משהו מסוכן.
לפני שנה רציתי להחליף לבד אטם בברז.
יונתן הגיע במיוחד מהצד השני של העיר והסתכל עליי כאילו אני מנסה לנטרל פצצה.
— חמותי, אני אעשה את זה. את לא צריכה להתעסק בזה — הוא אמר בעדינות ולקח ממני את מפתח הצינורות.
לא התווכחתי.
אבל למחרת, כשהם נסעו, החלפתי את האטם בעצמי.
מאז הברז לא טפטף אפילו פעם אחת.
ביום שישי, בעשרים ושניים במרץ, חזרתי מהקניות בשעה חמש בערב.
בדירה היה קר יותר מהרגיל.
נגעתי ברדיאטור במסדרון — הוא היה קר לגמרי.
נכנסתי לחדר האמבטיה, שם עמד הדוד. על הצג הבהבה שגיאה שהכרתי בעל פה, כי דוד היה מקלל אותה בכל חורף מחדש: חיישן הלהבה.
התקשרתי למיכל, כי היה חשוב שהם ידעו מה קרה.
יונתן ענה לטלפון.
— בבקשה, אל תגעי בשום דבר — הוא אמר מיד, באותו טון שמדברים בו אל ילד קטן. — אני אתקשר לשירות. כנראה יגיעו ביום שני, אבל נסתדר. אולי תבואי אלינו לסוף השבוע?
— יונתן, יש לי פה חתול, עציצים ומרק שהכנתי למחר. אני לא הולכת לשום מקום.
— אז לפחות תבטיחי לי שלא תגעי בדוד. מבטיחה?
— מבטיחה — אמרתי.
והייתי כנה.
באותו רגע באמת התכוונתי לזה.
בערב הדלקתי את התנור החשמלי הנוסף שדוד קנה כשהוא עוד היה בחיים — «ליתר ביטחון».
החתול שלי, מילו, התכרבל על הרגליים שלי. הטלוויזיה דיברה ברקע על מזג האוויר, ואני שכבתי מתחת לשתי שמיכות וחשבתי איך דוד היה מתקן את הדוד הזה.
ראיתי את זה עשרות פעמים.
הוא היה עומד בחדר האמבטיה הקטן הזה, עם פנס בין השיניים, ממלמל לעצמו ועובד עם האצבעות על החיישן.
אחר כך היה עובר על כל הרדיאטורים בבית — מחדר לחדר, עם המפתח הקטן ביד, אחד אחרי השני, בסבלנות, עד שהרעש של האוויר היה נעלם.
בשבת בבוקר התעוררתי בשש.
בחדר השינה היו רק שמונה מעלות.
מילו אפילו לא רצה לצאת מתחת לשמיכה.
הכנתי לעצמי קפה, ישבתי במטבח והסתכלתי על דלת חדר האמבטיה.
הבטחתי ליונתן.
אבל דוד לא היה מחכה עד יום שני.
דוד היה אומר:
«רותי, למה לחכות? זה עניין של חמש דקות».
קמתי.
פתחתי את הארון מתחת לכיור, המקום שבו דוד שמר את הכלים שלו.
הכול היה בדיוק כמו שהוא השאיר:
מפתחות, פליירים, מברגים, ומברשת שיניים ישנה שבה היה משתמש כדי לנקות חלקים קטנים.
לקחתי את הפנס ונכנסתי לחדר האמבטיה.
הידיים שלי רעדו, אבל לא מפחד.
זה היה משהו אחר.
אותה תחושה שהייתה לי בפעם הראשונה שנתתי זריקה למטופלת במחלקה — לפני ארבעים שנה, כשהייתי עדיין מיילדת צעירה בבית החולים בחיפה.
ידעתי מה לעשות.
פחדתי רק לטעות.
פתחתי את הכיסוי.
מצאתי את החיישן — קטן, עשוי מתכת, מכוסה בשכבה של לכלוך.
ניקיתי אותו עם המברשת הישנה של דוד.
בעדינות, בדיוק כמו שהוא היה עושה — תנועות קצרות, בלי ללחוץ.
אחר כך סגרתי את הכיסוי ולחצתי על כפתור האיפוס.
הדוד התחיל להשמיע רעש.
הלהבה נדלקה.
הצג הפסיק להבהב.
אחר כך לקחתי את המפתח להוצאת אוויר ועברתי מחדר לחדר.
חדר שינה, סלון, מסדרון, מטבח.
ליד כל רדיאטור כרעתי, סובבתי את השסתום, חיכיתי עד שקול השריקה הפך לזרם דק של מים וסגרתי.
בדיוק כמו דוד.
בדיוק כמו שדוד היה עושה.
בשמונה בבוקר הבית כבר היה חם.
מילו שכב על אדן החלון וגרגר.
המרק בעבע בשקט על הכיריים.
אני ישבתי ליד השולחן עם כוס הקפה שלי ובכיתי.
לא מעצב.
לא משמחה.
ממשהו שהיה באמצע.
כאילו דוד עומד מאחוריי ואומר:
«את רואה, רותי? אמרתי לך שאת יודעת לעשות את זה».
למיכל לא סיפרתי כלום.
לא מתוך עקשנות ולא כדי להוכיח משהו.
פשוט לא רציתי לשמוע את יונתן מסביר לי שזה היה מסוכן, שיש גז, שיש אחריות ושדברים כאלה צריכים להיעשות רק על ידי טכנאי.
אני ידעתי מה עשיתי.
וידעתי שעשיתי את זה נכון.
ביום שני, קצת לפני הצהריים, צלצל האינטרקום.
זה היה הטכנאי מהשירות — בחור צעיר, אולי בן שלושים, עם מעיל של החברה.
מאחוריו נכנס יונתן, שלקח יום חופש במיוחד כדי להיות נוכח בביקור.
כנראה כדי לוודא שחמותו לא תעשה משהו לא נכון.
הטכנאי פתח את הדוד, האיר בפנס, בדק את החיישן, את הלחץ ואת מערכת האוורור.
זה לקח לו אולי עשר דקות.
אחר כך הוא סגר את הכיסוי, הזדקף והסתכל על יונתן.
— הכול תקין. החיישן נקי והמערכת טופלה כמו שצריך. מי עשה את זה?
יונתן קימט את המצח.
— אף אחד לא נגע בזה. חמותי הבטיחה לי שהיא לא תעשה כלום.
הטכנאי משך בכתפיו.
— אז מישהו כן נגע בזה. ומי שעשה את זה יודע בדיוק מה הוא עושה. העבודה נקייה, ממש כמו לפי ספר. האמת? אני לא מבין למה קראתם לי.
יונתן הסתובב אליי.
עמדתי בפתח המטבח עם מגבת ביד.
נראה לי שהמבט שלי אמר לו הכול, כי הוא פתח את הפה כדי להגיד משהו — אבל לא יצאה ממנו מילה.
— קפה? — שאלתי.
הטכנאי סירב, כי חיכה לו לקוח נוסף.
יונתן נשאר.
הוא ישב ליד שולחן המטבח, ערבב באיטיות את הכפית בכוס שלו ושתק.
בסוף הוא אמר:
— רותי, אני מצטער.
— על מה?
— על זה ש… — הוא עצר לרגע. — על זה שהתייחסתי אלייך כאילו את לא יודעת לעשות כלום.
לא אמרתי לו שההתנצלות שלו לא הייתה נחוצה.
כי היא כן הייתה נחוצה.
אבל אמרתי לו משהו אחר, משהו שישב לי בראש כבר שנה וחצי.
— יונתן, אני לא כועסת. אבל בפעם הבאה שמשהו מתקלקל — תתקשר אליי לפני שאתה מתקשר לטכנאי. אולי אני אחסוך לך מאתיים שקלים.
הוא חייך.
בפעם הראשונה מזה הרבה זמן הוא חייך אליי כאילו אני לא «חמות זקנה שנשארה לבד», אלא אדם שכדאי להקשיב לו.
בערב שטפתי את המברשת הישנה של דוד והחזרתי אותה למקום.
הכלים שלו נשארו בארון מתחת לכיור.
אני לא משתמשת בהם בלי צורך — אבל אני יודעת שהם שם.
ואני יודעת איך להשתמש בהם.
דוד לימד אותי הרבה דברים.
אבל דבר אחד הוא לא היה צריך ללמד אותי:
שלא צריך לחכות תמיד שמישהו יבוא ויעשה בשבילנו את מה שאנחנו עדיין מסוגלות לעשות בעצמנו.
