חשבתי שהבן שלי סומך עליי, גם אחרי שמותו של אביו שינה את המשפחה שלנו לנצח. אבל כשגיליתי שהוא משקר לי כבר חודשיים לגבי סופי השבוע שלו, פחדתי מהגרוע מכול. התחלתי לחפש תשובות, בלי לדמיין שהסוד שלו יחשוף משהו שאני מסרבת להתמודד איתו כבר שנים.
«מתי הבן שלי חוזר הביתה? הוא ישן אצלכם כבר שבועות!»
כמעט שמטתי את כוס הקפה מהיד.
«דניז, על מה את מדברת? נתן נמצא אצלכם בבית מאז אתמול!»
«לאורה, לא ראיתי את הבן שלך כבר שבועות.»
הבטתי בשעון.
«מתי הבן שלי חוזר הביתה?»
השעה הייתה כמעט תשע בערב ביום שבת.
«אבל קול מבלה אצלכם כל סוף שבוע!»
«קול אומר לי שהוא מבלה את סוף השבוע עם נתן. זה תמיד אותו סיפור, כל שבוע מחדש.»
דניז הייתה אמו של החבר הכי טוב של בני בן השש־עשרה.
הבנים שלנו היו בלתי נפרדים מאז שהיו בגן.
«זה תמיד אותו סיפור, כל שבוע מחדש.»
במשך חודשיים, בכל יום שישי, נתן היה מנשק אותי על הלחי, לוקח את התרמיל שלו ואומר לי שהוא הולך לישון אצל קול.
«דניז, מתי בפעם האחרונה ראית את נתן?»
«אני חושבת שבתחילת אוגוסט. ואת, ראית את קול?»
«גם אני לא.»
שמונה סופי שבוע של שקרים, מתחילת אוגוסט ועד סוף ספטמבר.
התקשרתי לנתן, בזמן שדניז נשארה איתי על הקו בטלפון הקווי.
השיחה עברה ישירות לתא הקולי.
ניסיתי שוב.
שום דבר.
«קול גם לא עונה!» קראה דניז, וקולה הלך ונעשה מודאג יותר ויותר.
פתחתי את ההודעה האחרונה מנתן.
אמא, אני וקול הזמנו פיצה. אל תחכי לי ערה. אוהב אותך.
כתבתי לו תשובה.
נתן, אני יודעת שאתה לא אצל קול. תתקשר אליי מיד.
ההודעה סומנה כנמסרה.
אבל לא כנקראה.
«לאורה, מה אם קרה משהו לבנים?»
«בואי אליי», אמרתי לה. «נחפש אותם הלילה.»
דניז הגיעה כעבור עשרים דקות. התקשרנו לחברים של הבנים ובדקנו את המקומות שבהם הם נהגו לבלות.
אף אחד לא ראה אותם.
חיפשתי בחדרו של נתן ומצאתי קבלה מתחת למנורת השולחן שלו.
נייר זכוכית. דבק לעץ. מכחולים.
שלושה שבועות קודם לכן הוא שאל אותי על כלי העבודה של אביו.
«אמא, הדברים של אבא עדיין אצלנו?»
«כן, חלק מהם.»
«אפשר להסתכל עליהם ביחד?»
«בפעם אחרת, חמוד שלי.»
בדקתי חשבונות ולא טרחתי אפילו להרים את הראש.
בעלי, מייקל, מת לפני שלוש שנים. מאז השארתי כמעט את כל חפציו סגורים בארגזים.
נתן הפסיק לשאול עליהם.
עד לא מזמן.
עכשיו ירדתי לקומה התחתונה עם הקבלה ביד.
«דניז, תראי.»
«למה שהם יצטרכו חומרים לעבודה בעץ?»
אדם אחד עלה בדעתי.
פרנק, אביו של מייקל.
פרנק עדיין התגורר בבית שבו מייקל גדל, והייתה לו סדנה בחצר האחורית.
לא דיברנו מאז ההלוויה. הוא האשים אותי בכך שאני מוחקת את זכרו של מייקל כשאני מאחסנת את חפציו. אני אמרתי לו שלא יעז לשפוט את האבל שלי.
אף אחד מאיתנו מעולם לא התנצל בפני האחר.
התקשרתי אליו פעמיים.
הוא לא ענה.
השארתי לו הודעה.
«פרנק, נתן נעדר. אם שמעת ממנו משהו, תתקשר אליי מיד.»
בשעה אחת־עשרה בלילה, דניז ואני כבר פנינו למשטרה. מסרנו לשוטרים את תיאורי הבנים ואת כל המידע על המקומות שכבר בדקנו.
בחצות ישבה דניז ליד שולחן המטבח שלי.
«נתן התנהג בצורה מוזרה בזמן האחרון?»
חשבתי על העייפות שלו בכל יום ראשון, על המקלחות הארוכות ועל כך שכמעט לא דיבר על סופי השבוע שלו.
חשבתי שזה פשוט שלב בהתבגרות.
«גם אני», לחשה דניז. «קול נעשה כל כך מסוגר.»
אחזתי בידה.
«אנחנו נמצא אותם.»
אבל עד כמה באמת הכרתי את הבן שלי?
בשעה 4:06 לפנות בוקר, פרנק התקשר אליי.
«איפה נתן?» שאלתי אותו בתקיפות.
«שניהם כאן. הם בסדר. הטלפון שלי היה בטעינה בסדנה. ראיתי את ההודעות שלך רק כשהתעוררתי.»
«תן לי לדבר עם נתן.»
«לאורה, תני לי להסביר.»
«אני רוצה לדבר עם הבן שלי קודם, פרנק.»
כעבור רגע ענה נתן.
«אמא?»
«נפגעת?»
«לא.»
«קול בסדר?»
«כן.»
«אז למה לא ענית לטלפון?»
הוא היסס.
«ראינו את ההודעות שלך. פחדנו לענות. סבא לא ידע שכיבינו את הטלפונים אחרי ש…»
עצמתי את עיניי.
«השארתם אותנו לחפש אתכם כל הלילה!»
«אני מצטער.»
«פרנק יחזיר אותך הביתה. מיד.»
התקשרתי לדניז, והיא התארגנה לצאת לאסוף את קול מביתו של פרנק. לאחר מכן עדכנתי את המשטרה.
בשעה 4:37 שמעתי מפתח מסתובב במנעול דלת הכניסה.
נתן נכנס לבדו.
«איפה היית?! יש לך מושג מה עברנו בגללך?!»
«אמא, אני…»
«אל תעז אפילו לנסות לשקר לי, נתן! חודשיים! איפה בילית את הלילות שלך? היית עם פרנק?»
הוא הרים את ראשו באיטיות.
בפעם הראשונה באמת הסתכלתי עליו.
עיניו היו נפוחות מבכי.
מאוחר יותר גיליתי שהוא פרץ בבכי כשפרנק אמר לו שהסוד התגלה. היו לו שבבי נסורת בשיער.
אבל דווקא המעיל שלו גרם לי להיאחז במשקוף הדלת.
מעיל העבודה החום של מייקל.
זה עם הכיס הקרוע.
לא ראיתי אותו במשך שלוש שנים.
«אלוהים אדירים, נתן… מה עשית? למה לא סיפרת לי קודם?!»
נתן השפיל את מבטו.
«סבא מוכר את הבית. קול ואני עזרנו לו להציל את הדברים של אבא.»
בהיתי בו.
«אילו דברים?»
הוא ניגב את פניו.
«יש משהו שאבא התחיל לבנות עוד לפני שנולדתי. רציתי לסיים אותו.»
נתן הודה שהוא וקול ישנו בחדר האורחים בביתו של פרנק ובילו את הימים בעבודה בסדנה.
פרנק ידע ששני הבנים משקרים לאימהות שלהם.
«התחננתי בפניו שלא יספר לך», אמר נתן.
«הוא מבוגר. הוא היה צריך להבין שזה לא בסדר.»
«למה לא ביקשת ממני רשות?» המשכתי.
«כי היית אומרת לי לא.»
«אתה לא יכול לדעת את זה.»
«אמא, את אפילו לא מוכנה לנסוע במכונית ליד הרחוב שבו סבא גר.»
עמדתי לענות, אבל הוא המשיך.
«בפעם הקודמת, בחודש שעבר, שאלתי אותך איך אבא היה כשהוא היה בגילי. אמרת לי להוציא את הזבל.»
נזכרתי איך דחפתי לידיו את שקית האשפה.
«היית עסוקה», אמר. «את תמיד עסוקה כשאני שואל משהו על אבא.»
התיישבתי מולו.
«בסוף השבוע הבא תישאר בבית. בלי מסיבות פיג’מות ובלי לישון מחוץ לבית עד שנצליח לבנות מחדש את האמון בינינו.»
הוא הנהן.
«ומחר אלך לבית של סבא שלך.»
נתן הרים את מבטו.
«את באמת תלכי?»
«כן. אני רוצה לראות מה עשיתם.»
עיניו התמלאו שוב בדמעות.
«אז אולי תביני למה לא הצלחתי להפסיק.»
באותו אחר הצהריים נכנסתי לביתו של פרנק בפעם הראשונה מזה שלוש שנים.
הוא פתח לי את הדלת.
«לאורה, אני מצטער.»
«אפשרת לשתי אימהות להאמין שהילדים שלהן נמצאים במקום אחר במשך שמונה סופי שבוע. יכולת לעצור את כל זה מיד, פרנק.»
«נתן ביקש ממני לא לספר לך.»
«הוא בן שש־עשרה. אתה המבוגר כאן, פרנק. היית צריך לדעת שזה לא בסדר!»
פרנק השפיל את עיניו.
«חשבתי שאני עוזר לו.»
«יכולת לעזור לו בלי לשקר. לא יהיו יותר ביקורים בלי רשותנו. ולא יהיו יותר לינות מחוץ לבית עד שתזכה מחדש באמון שלנו.»
פרנק הנהן.
דניז הייתה שם עם קול כדי לקחת את כלי העבודה והחומרים שהבן שלה השאיר במהלך הלילה.
היא הסתובבה לעבר פרנק.
«קול רצה לספר לנו לפני שלושה שבועות. נתן הוא ששכנע אותו שלא לעשות את זה.»
הבטתי בשני הבנים.
«זה לא היה הוגן כלפי קול, נתן.»
נתן הנהן.
«אני יודע. אני מצטער. אבל אמא, יש משהו שאני רוצה להראות לך.»
הוא הוביל אותי לסדנה.
מתחת לחלון עמדה כיסא נדנדה מעץ.
לבי התכווץ.
מייקל התחיל לבנות אותו עוד לפני שנתן נולד. הוא תכנן לנדנד בו את התינוק שלנו.
אבל הוא מעולם לא הספיק לסיים אותו.
עכשיו המושב החסר כבר היה במקומו, והקצוות המחוספסים שויפו.
העברתי את ידי על משענת היד.
«אתה באמת בנית את זה?»
נתן הנהן.
«קול עזר לי. סבא לימד אותנו.»
נזכרתי במייקל צוחק כי אחת מרגלי הכיסא הייתה קצרה יותר מהאחרות.
«אבא שלך היה מאושר לראות אותו ככה.»
נתן התבונן בהבעה שעל פניי.
«למה אף פעם לא סיפרת לי עליו?»
לא הצלחתי לענות.
ואז פרנק דיבר מפתח הסדנה.
«יש עוד משהו שנתן עדיין לא סיפר לך, לאורה.»
פרנק מצא בית קטן יותר והתכונן למכור את הבית הנוכחי. הוא כבר לא הצליח לטפל לבדו בכל עבודות התחזוקה.
הוא סיפר על כך לנתן באוגוסט.
«בגלל זה התחלנו לבוא לכאן בכל סוף שבוע», הסביר נתן. «סבא יעבור דירה בעוד כמה שבועות.»
הבטתי סביבי בסדנה.
היו שם כלי עבודה, מדפים ורהיטים שמייקל בנה.
«ניסיתם להציל את כל הדברים האלה?»
נתן הנהן.
«חשבתי שאם נעבוד מספיק מהר, נצליח לסיים הכול לפני שסבא יעבור.»
«אין לנו מקום לסדנה שלמה בבית.»
הבעת פניו השתנתה.
«כמובן שלא, אמא. ברור שלא.»
«נתן, לא התכוונתי…»
«רק עכשיו הגעת, אמא. את לא יכולה להופיע פתאום ולהעמיד פנים שהיית חלק מכל זה.»
רציתי להסביר לו כמה קשים היו שלוש השנים האחרונות עבורי.
במקום זאת, שאלתי אותו: «מה הכי חשוב לך? אנחנו יכולים לקחת כמה דברים הביתה.»
הוא הביט בכלי העבודה.
«אני לא מצליח לבחור.»
«אז לא נחליט כלום היום.»
הוא התרחק ממני.
פרנק עמד ללכת אחריו, אבל עצרתי אותו.
«בוא ניתן לו רגע.»
באותו ערב התקשרה אליי דניז.
«קול כועס. הוא לא היה צריך להיאלץ לבחור בין נתן לבין אמירת האמת לי.»
«את צודקת. אדבר עם נתן.»
אחרי שסיימתי את השיחה, דפקתי על דלת חדרו של בני.
«אפשר לדבר?»
הוא ישב על המיטה.
«אם זאת עוד הטפה, נמאס לי.»
«זה קשור לקול.»
נתן השפיל את מבטו.
«אני יודע. לא הייתי צריך להכריח אותו לשקר.»
«אתה חייב לו התנצלות. ולא יהיו יותר לינות מחוץ לבית עד שנצליח לבנות מחדש קצת אמון.»
«הבנתי.»
התיישבתי לידו.
«יש גם משהו שאני צריכה להתנצל עליו בפניך.»
הוא הביט בי בהפתעה.
«אחרי שאבא מת, חשבתי שאם אשמור על שגרת חיים רגילה, זה יעזור לשנינו.»
«הפסקת לדבר עליו.»
«זה נכון.»
«למה?»
«כי בכל פעם שדיברנו עליו, נזכרתי שהוא לעולם לא יחזור הביתה.»
נתן בהה בידיו.
«לפעמים אני אפילו שוכח איך הקול של אבא נשמע.»
הרגשתי כאב חד בחזה.
«סבא מספר לי סיפורים עליו. הוא זוכר דברים שאני לא זוכר.»
«הייתי צריכה לספר לך גם אני סיפורים עליו.»
«את עדיין יכולה.»
קמתי.
«בוא איתי.»
בארון בחדר השינה שלי הייתה קופסה שלא פתחתי מאז מותו של מייקל.
הבאתי אותה למיטה והרמתי את המכסה.
בפנים היו המחברת שלו, תצלום, השעון השבור שלו וכמה דפים מקופלים.
נתן לקח לידיו שרטוט.
הוא הציג את כיסא הנדנדה.
בפינה כתב מייקל:
בשביל התינוק שלנו.
נתן העביר אצבע לאורך האותיות.
«הוא בנה את זה בשבילי?»
עוד לפני שנולדת.
«למה לא הראית לי את זה?»
«כי לא הצלחתי לאזור אומץ להסתכל על כל הדברים האלה.»
הוא בחן את השרטוט.
«לא רציתי לגרום לך לסבול, אמא.»
«אני מבינה. אבל הפחדת אותנו וגררת את קול לתוך השקרים שלך.»
«חשבתי שלא תתני לי ללכת לסבא.»
הנהנתי באיטיות.
«נתתי לך סיבות לחשוב ככה.»
נתן הביט בתצלום שהחזקתי בידי.
מייקל עמד במטבח שלנו והחזיק עוגה שרופה לגמרי.
חייכתי.
«פעם אבא שלך ניסה להכין את הקינוח לחג ההודיה בלי להסתכל במתכון. זאת הייתה עוגת דלעת. או לפחות, היא הייתה אמורה להיות כזאת.»
נתן צחק.
«היא הייתה נוראית?»
«נוראית. אבל הוא התעקש שהקרום השחור היה מכוון.»
נתן התבונן בתצלום.
«תספרי לי עוד משהו.»
התיישבתי לידו.
ובפעם הראשונה מזה שנים סיפרתי לבני סיפורים על אביו, בלי לחפש תירוץ להפסיק באמצע.
בשבת שלאחר מכן ליוויתי את נתן לביתו של פרנק.
אני עצמי ארגנתי את הביקור. גם דניז הסכימה לאפשר לקול לעזור במשך אחר הצהריים.
פרנק חיכה לנו בחוץ.
«אני רוצה להתנצל בפנייך כמו שצריך, לאורה.»
«אז תעזור לנו לשנות את המצב», השבתי. «נתן זקוק לסבא שלו. אבל אתה חייב לכבד את העובדה שאני אמא שלו.»
פרנק הנהן.
«אני אעשה את זה.»
בפנים, קול עמד ליד שולחן העבודה.
נתן ניגש אליו.
«אני מצטער שהכרחתי אותך להמשיך לשקר.»
קול משך בכתפיו.
«כל הזמן אמרת: עוד סוף שבוע אחד.»
«אני יודע. לא הייתי צריך לעשות את זה.»
«פחדתי שיתפסו אותנו. רציתי לספר לאמא שלי.»
נתן הנהן.
«אני לא אכניס אותך שוב למצב כזה.»
קול הביט בו ברצינות.
«טוב. כי בפעם הבאה אני אספר לה.»
נתן הצליח להעלות חיוך קטן על פניו.
ואז התחיל לסדר את כלי העבודה של אביו.
«אפשר לעזור לך?» שאלתי.
«אני אסתדר לבד.»
נסוגתי צעד לאחור.
הוא עבד בשקט, בזמן שפרנק מילא ארגז.
כעבור כמה דקות נתן עצר.
«אני לא יודע מה לשמור.»
«אנחנו לא חייבים להחליט הכול היום.»
«סבא עובר דירה, אמא. אנחנו חייבים.»
הוא צדק.
רציתי לקחת את העניינים לידיים, להכין רשימה ולמצוא פתרון.
במקום זאת, לקחתי את המחברת של מייקל.
«אבא שלך היה משרטט את הפרויקטים שלו. נוכל לצלם את הדברים שאנחנו לא יכולים לקחת איתנו.»
נתן חשב לרגע.
ואז הושיט לי את המצלמה.
«תתחילי משולחן העבודה.»
צילמתי את השולחן.
«אבא בנה אותו. אני לא רוצה להשאיר אותו כאן.»
הבחנתי במגירה קטנה שעליה היו ראשי התיבות של מייקל.
«ומה אם נשמור רק את המגירה?»
פרנק הראה לנו איך לפרק אותה.
נתן חיבק אותה אל חזהו.
«זה מוצא חן בעיניי.»
חזרנו לכיסא הנדנדה.
נתן העביר את ידו לאורך משענת היד.
«נשאר רק למרוח שכבת לכה אחרונה.»
לרגע רציתי לומר לו שהכול יהיה בסדר.
אבל זה לא היה נכון. נמשיך להתגעגע למייקל.
«אפשר לעזור לך?» שאלתי.
נתן היסס.
ואז הושיט לי מטלית.
«תתחילי כאן. אל תשתמשי ביותר מדי חומר.»
פעלתי לפי ההוראות שלו.
לראשונה מזה זמן רב, לא הייתי צריכה להשתלט על המצב.
כשסיימנו, נתן התבונן בכיסא.
«אבא אף פעם לא זכה לראות אותו ככה.»
«נכון», השבתי. «אבל הוא בנה אותו כי הוא כל כך ציפה לפגוש אותך.»
נתן הביט בי.
«באמת?»
חייכתי.
«הוא דיבר עליך בלי הפסקה, עוד לפני שנולדת.»
בפעם הראשונה, סיפרתי לו עוד זיכרון מיוזמתי, לפני שהוא היה צריך לבקש ממני.
שלושה שבועות לאחר מכן, כיסא הנדנדה של מייקל כבר עמד בסלון שלנו.
פרנק עבר לבית קטן יותר. נתן לקח איתו את כלי העבודה, את המגירה הקטנה ואת המחברת של אביו.
קול התנצל בפני דניז. הוא ונתן נשארו החברים הכי טובים, אף שאף אחד מהם לא שכח את הוויכוח.
הבנים עדיין לא יכלו לישון זה בביתו של זה.
הם בנו מחדש את האמון שלנו באמצעות תיאום תוכניות בכנות ומענה לשיחות הטלפון.
ואני למדתי שאמון צריך להיבנות מחדש משני הצדדים.
באותו ערב מצא אותי נתן יושבת ליד כיסא הנדנדה.
«הוא עובד, אמא?»
«בוא תראה.»
התיישבתי והתחלתי להתנדנד בעדינות קדימה ואחורה.
נתן חייך.
«סבא סיפר לי שפעם אבא הרס שולחן כי חתך אחת הרגליים שלו קצרה מדי.»
צחקתי.
«זה נכון. אכלנו במשך חודשים ליד השולחן העקום הזה.»
«למה הוא לא תיקן אותו?»
«הוא תמיד אמר שהוא יתקן אותו. ואז התחיל פרויקט חדש.»
נתן צחק.
«בדיוק כמו סבא.»
«בדיוק כמו אבא שלך.»
הוא התיישב מולי.
«תספרי לי על השולחן.»
התחלתי לספר לו על הדירה הראשונה שלנו ועל הערב שבו מייקל ניסה להרשים אותי כשהראה לי משהו שבנה במו ידיו.
באמצע הסיפור נשבר לי הקול.
נתן חיכה בסבלנות.
ואז אחזתי בידו.
«אני עדיין מתגעגעת אליו כל כך, חמוד שלי.»
«גם אני, אמא.»
לחצתי את אצבעותיו בעדינות.
ואז סיימתי את הסיפור.
בפעם הראשונה מזה שלוש שנים, הזיכרונות ממייקל כבר לא הרגישו כמו משהו שנתן ואני צריכים להתמודד איתו לבד.
