המגש המכוסה ש בעלי הביא לארוחת הבוקר גרם סוף סוף לאמו להירתע מההתנהגות שהוא ציפה מאיתנו לסבול. חשבתי שהוא עמד לצדי. אבל אז התגובה הזועמת שלה חשפה הבטחה שהוא נתן לה מאחורי גבי, ופתאום היה לי הרבה יותר קשה לעמוד על שלי.
כשחמותי, דיאן, מכרה את ביתה, היא ביקשה להתארח אצלנו במשך שישה שבועות, עד שיסתיימו עבודות השיפוץ בדירה החדשה שלה.
הסכמתי בלי להסס.
שישה שבועות זה משהו שאפשר להתמודד איתו, חשבתי. לא סיפור גדול.
אפילו קניתי לה כרית טובה יותר.
היא ביקשה להתארח אצלנו.
פעמיים בשבוע, בשעות אחר הצהריים, היא שמרה על בננו בן הארבע, נואה, בזמן שעבדתי.
פעם אחת חזרתי הביתה ומצאתי אותם בונים גן חיות מכריות הספה. היא העמידה פנים שהיא ניבתן.
«הניבתן צריך עורך דין», הכריז נואה.
«יש לו», היא אמרה. «היא שקנאי.»
היא שמרה על בננו בן הארבע.
הוא נשען עליה בצחוק מתגלגל.
הנחתי את תיק העבודה שלי בשקט, כי לא רציתי להפריע להם. כל הדרך הביתה דאגתי שהוא התגעגע אליי.
והנה הוא היה מאושר כל כך, שאפילו לא שם לב שהגעתי.
אבל כבר ביום השלישי הבנתי שדיאן חורגת מגבולות האירוח בצורה דוחה במיוחד.
מצאתי את דיאן אוכלת סלט תפוחי אדמה ישירות מהקופסה.
היא ליקקה את הכף והחזירה אותה לתוך הסלט.
«דיאן, בבקשה אל תעשי את זה.»
היא צחקה כשניסיתי להסביר לה.
«נו, יקירתי. היית חושבת שטבלתי אותה ברעל. אנחנו משפחה, לא?»
היא ליקקה את הכף.
זה המשיך גם עם רוטב הפסטה ועם הפירה.
ואז תפסתי אותה חולקת עם נואה את היוגורט שלו, כשהיא מכניסה את הכף לפה ומחזירה אותה לגביע.
«אני מבקשת ממך לא להכניס את הרוק שלך לאוכל שלו.»
«את פשוט אובססיבית לחיידקים, מתוקה.»
מארק היה מבקש ממנה להשתמש בכף נקייה.
היא הייתה מנפנפת אותו בביטול, והוא היה חוזר לשתות את הקפה שלו.
המשכתי לחכות שהוא ישים לב לכך שהיא מתעלמת ממנו.
כשניגשתי לקחת את הקערה המזוהמת, דיאן נאנחה.
היססתי, נבוכה מכך שאני שוב עושה סצנה מול נואה.
התחלתי להגיש לנואה את המנה שלו לפני שהנחתי את האוכל על השולחן. אם השארתי סיר ללא השגחה, בדקתי אותו שוב כשחזרתי.
דיאן נאנחה.
בכל פעם שרציתי להעלות את הנושא שוב בפני מארק, ספרתי כמה שבועות עוד נותרו.
ואז דיאן חלתה.
במשך יומיים היא השתעלה וקינחה את אפה, והתעקשה שמדובר רק ב»צינון קל».
הכנתי מרק עוף והצבעתי על המצקת.
«זה לארוחת הערב של נואה. אם את רוצה לאכול ממנו, תעבירי לעצמך מנה לקערה.»
«אני שומעת אותך.»
כעבור עשר דקות, כף ההגשה כבר הייתה בתוך הפה שלה. היא החזירה אותה למרק וערבבה.
«דיאן!»
«בחייך, תפסיקי לצרוח.»
«את חולה! זה האוכל של נואה!»
«ילדים צריכים להיחשף לחיידקים. ככה הם מפתחים חסינות.»
מארק נכנס למטבח והביט פעם בכף ופעם באמו.
«אמא, את באמת חושבת שהיא מגזימה?»
«לחלוטין.»
«ואין שום דבר רע במה שעשית עכשיו?»
«שום דבר.»
מארק נכנס למטבח.
«טוב», הוא אמר.
מאוחר יותר הוא לחש לי:
«אל תדאגי. אני יודע איך לעצור את זה. תהיי במטבח מחר בבוקר.»
רציתי לשאול למה הוא מתכוון.
במקום זאת, נתתי לו לכבות את האור. אולי מחר כבר לא אצטרך להסביר שוב את אותה בקשה.
דיאן ישבה ליד שולחן המטבח כשמארק הגיע עם מגש ארוחת בוקר, מכוסה בכיפת מתכת מבריקה.
«מה זה?» היא שאלה.
«חשבתי שהגיע הזמן שאטפל קצת באמא שלי.»
פניה אורו והיא הרימה את המכסה.
כשראתה מה הוא הגיש לה, החיוך נמחק מפניה.
הטוסט היה רך ושקוע במרכזו, שוליו השחומים התקמטו סביב כתם כהה וספוג. הנקניקיות היו מכוסות בשכבה מבריקה, ואחת מהן הייתה מעוכה בקצה.
הביצים הבריקו בצורה ממש לא טבעית.
«נואה ואני מצצנו כל חתיכה», אמר מארק. «אנחנו משפחה, אמא. נכון?»
הבטן שלי התהפכה. דמיינתי את עצמי מרימה את הטוסט הזה בלי לדעת מה קרה לו, ופתאום רציתי שהמכסה יחזור למקומו.
«אנחנו משפחה, אמא. נכון?»
היא הדפה את הכיסא לאחור.
«איך לעזאזל אתה מסוגל לעשות לי דבר כזה?! אני אמא שלך!»
«את אמרת שזה בסדר כי אנחנו משפחה. זה תקף רק כשמדובר באוכל שלנו?»
«אני רק טעמתי מכף אחת», היא הוסיפה. «אתה הרסת בכוונה ארוחת בוקר שלמה.»
«את צריכה לכבד את האוכל בבית הזה. זה תנאי לכך שתוכלי להישאר כאן.»
ואז דיאן התפרצה:
«אז למה אמרת לי להשכיר את הדירה שלי?»
«איך לעזאזל אתה מסוגל לעשות לי דבר כזה?! אני אמא שלך!»
«מה?» הזדקפתי והסתכלתי על מארק. «למה היא מתכוונת?»
«קלייר, אה… תני לי להסביר.» הוא כיסה שוב את מגש ארוחת הבוקר, ולפתע נראה נבוך. «הדירה הייתה מוכנה כבר לפני שבועיים. אמא רצתה להישאר כאן. אמרתי לה שהיא יכולה להשכיר אותה.»
הנחתי את כוס הקפה שלי על השיש.
«אמרת לה שהיא יכולה להישאר כאן? בלי לשאול אותי?»
«חשבתי שכולנו נתרגל למצב. אחר כך נוכל לדבר על האפשרות שהיא תישאר כאן באופן קבוע.»
על לוח השנה בחדר השינה סימנתי את הימים שחלפו. הוא ראה אותי עושה את זה.
חשבתי על הבגדים שהעברתי מארון המסדרון. הם עדיין היו מוערמים בחדר שלנו, כי לא היה טעם למצוא להם מקום אחר בינתיים.
«ידעת את זה כשביקשת ממני להיות סבלנית בשבוע שעבר?»
הוא השפיל את מבטו.
«כן.»
דיאן שילבה את זרועותיה.
«הבן שלי הבטיח לי שיהיה לי בית. ועכשיו הפכתם את כל המצב הזה לעוין.»
הסתכלתי על המגש. רק לפני רגע רציתי להודות למארק.
«אז מה בדיוק ניסית להשיג בזה?»
«עם האוכל», הוא אמר. «חשבתי שאם אמא תבין, יהיה לך פחות לא נוח. היא עוזרת עם נואה. לא תצטרכי למהר לאסוף אותו, והיא תהיה מוקפת במשפחה.»
«ואם עדיין לא ארצה שנגור יחד?»
«עוד לא הגענו לשלב הזה.»
«כבר אמרת לה להשכיר את הבית שלה! זה לא משהו שאפשר לבטל בקלות ובמהירות.»
הוא משך כיסא והתיישב.
«אולי ננסה את זה עם כמה כללים ברורים?»
נשארתי לעמוד ליד השיש. לשבת הרגיש לי יותר מדי כמו להתחיל דיון שהוא תכנן לנהל רק אחרי שכבר קיבל את ההחלטה.
«הסכמתי לשישה שבועות.»
«יש עכשיו שוכר בדירה שלה.»
«אז למה לא שאלת אותי לפני שזה קרה?»
דיאן קמה.
«אל תדברי כאילו פרצתי לכאן בכוח. הוא ביקש ממני להישאר.»
«אני מאמינה לך», אמרתי. «אבל הוא לא יכול היה להחליט בשם שנינו.»
היא הסתובבה אליו, מחכה שיסתור את דבריי.
הוא שפשף את מצחו.
«אפשר לקבל עוד קצת זמן?»
«עד מתי?»
הוא לא ענה.
בכל פעם שבלעתי התנגדות, הסתמכתי על תאריך סיום ששת השבועות.
בלעדיו, יכולתי לדמיין את עצמי ממשיכה לשמור על המטבח במשך חודשים, בזמן שאומרים לי שנדבר על הדברים כשהמצב יירגע.
«אכבד את ששת השבועות», אמרתי. «אבל אנחנו צריכים להחליט מה יקרה אחר כך.»
קולה של דיאן נעשה חד יותר.
«אני שומרת על נואה פעמיים בשבוע. זה לא שווה כלום?»
נזכרתי בכריות הפזורות בסלון ובנואה צוחק כשהוא נשען על כתפה.
«זה כן שווה. אני מעריכה את זה.»
«אז אולי כדאי שתחשבי על מה את עומדת לוותר.»
«אני יכולה להעריך את העזרה שלך בלי להסכים שנגור יחד לצמיתות.»
«טוב מאוד. אני לא אשמור עליו יותר.»
המשמרת הבאה שלי הייתה ביום שלישי. הייתה לי עוד משמרת ביום חמישי, בשני הימים משעות הצהריים ועד שש בערב.
הושטתי יד לטלפון שלי, וכבר התחלתי לחשוב למי אוכל להתקשר.
מארק אמר: «את יכולה לשנות את שעות העבודה שלך לתקופה קצרה?»
עצרתי כשהמסך עדיין כבוי.
הוא הבטיח הבטחה. דיאן משכה את עזרתה.
ואיכשהו, הפתרון הראשון שעלה בדעתו היה שאני אשנה את העבודה שלי.
«מה אתה יכול לשנות?»
הוא נראה מופתע.
«גם אני עובד בשעות האלה.»
«אני יודעת. לכן אנחנו צריכים למצוא פתרון ביחד.»
הוא ישב בשקט לרגע.
«טוב. אני אשאל אם אוכל לעבוד במשמרת מוקדמת.»
זה עדיין לא היה פתרון של ממש, אבל הנחתי את הטלפון על השולחן במקום להתחיל להתקשר למנהל שלי.
דיאן יצאה מהמטבח. הכיסא שלה נשאר משוך לאחור לצד המגש שלא נגעו בו.
כשהיינו לבד, שאלתי את מארק למה הוא עירב את נואה בתעלול ארוחת הבוקר.
«הוא עזר לי עם הטוסט», הוא אמר. «את כל השאר עשיתי בעצמי. אף אחד לא היה אמור לאכול את זה.»
«בבקשה אל תערב אותו בנקמה באמא שלך. הוא רק בן ארבע.»
«לא הייתי צריך לעשות את זה.»
הוא לקח את המגש לפח.
צפיתי בו מגרד את האוכל ומשליך אותו. רציתי שהוא יתמוך בבקשה פשוטה שלי. עכשיו הייתי צריכה לגלות אם הוא מסוגל לקבל החלטה שאינה מוצאת חן בעיניו.
באותו ערב פתחתי את האתר של מעון יום שנמצא שני רחובות מאיתנו. ביקרתי בו עוד לפני שדיאן הגיעה, אבל לא רשמתי את נואה.
היה שם טופס פנייה.
מילאתי את הפרטים וציינתי את הימים שלישי וחמישי, משעות הצהריים ועד שש בערב, ואז נעצרתי כשראיתי את המחיר.
דיאן לא גבתה מאיתנו כסף. עכשיו ההוצאה הזאת תבוא מהחסכונות שלנו.
מהסלון שמעתי את נואה מבקש מסבתא להשמיע את הקול של הניבתן.
היא נענתה לבקשתו והוא צחק.
יכולתי לסגור את האתר. לבקש עוד חודש. לתת למארק יותר זמן.
אבל מה היה משתנה במהלך החודש הזה?
הקלדתי את שמו של נואה, ואז היססתי מול תאריך תחילת השהות. הוא לא ביקש את כל זה. דמיינתי אותו מחכה לסבתא בזמן שאוספים אותו מהמעון.
לבסוף שלחתי את הפנייה.
למחרת בבוקר התקשרה מנהלת המעון.
היה מקום פנוי, אבל היה צריך לאסוף את הילדים עד חמש וחצי. קבעתי להגיע לביקור לפני המשמרת שלי וכתבתי את השעה על פתק עבור מארק.
הוא קרא אותו פעמיים.
«אצטרך לצאת מוקדם יותר.»
«אתה יכול?»
«הממונה עליי אמר שאוכל להחליף את המשמרות שלי ביומיים האלה. אצטרך להתחיל לעבוד בשש בבוקר.»
דמיינתי את השעון המעורר המוקדם, את התשלום למעון ואת נואה לומד להתרגל לשגרה חדשה.
שום דבר מכל זה לא היה מה שקיוויתי לו כשהסכמתי לארח את דיאן.
«אתה מוכן לעשות את זה?» שאלתי.
הוא הנהן באיטיות.
«כן.»
באותו בוקר הלכתי למעון.
שאלתי איך הם עוזרים לילדים להסתגל ואם אוכל להביא את נואה לביקור לפני היום הראשון שלו.
כשחזרתי הביתה, הוא קיבל את פניי ליד הדלת, עם כרית מתחת לכל זרוע ומבט עצוב בעיניים.
«סבתא אומרת שגן החיות נסגר.»
כרעתי ברך ועזרתי לו להחזיר את הכריות למקומן. יכולתי לארגן ביקורים אצל סבתא.
אבל לא יכולתי להבטיח ששום דבר לא ישתנה.
«נבנה אותו מחדש», אמרתי לו.
ביום שישי הראה לי מארק מודעה לדירה מרוהטת. היא הייתה פנויה החל מסיום ששת השבועות של דיאן, והוצעה בחוזה שכירות לטווח קצר.
הוא רשם את סכום הפיקדון ואת שכר הדירה של החודש הראשון לצד ההוצאות על המעון.
«היא אומרת שהיא לא רוצה לעבור שוב למקום זמני אחר.»
«סיפרת לה שזו אפשרות?»
«אמרתי לה שנבדוק את זה ביחד.»
בחנתי את הסכומים. בין העזרה במעבר הדירה לתשלום על המעון, נצטרך לדחות את סוף השבוע הזוגי שחסכנו לקראתו.
ציפיתי לזמן הזה עם מארק, רק שנינו.
לא דמיינתי שנוציא את הכסף הזה כדי להחזיר לעצמנו את הבית.
מארק הקיש על המודעה.
«אולי היא תוכל להישאר כאן עד שהשוכר יעזוב את הדירה שלה?»
«אתה יודע מתי זה יקרה?»
«לא.»
«אז אנחנו שוב חוזרים לאותה שאלה.»
הוא הניח את העט.
«היא תגיד לי שהבטחתי לה.»
«תספר לה את מה שסיפרת לי? שציפית שאני אתרגל למצב לפני שבכלל תשאל אותי?»
הוא הביט לעבר המסדרון.
«אני אדבר איתה.»
בשבת אחותי לקחה את נואה לפארק.
מארק ביקש מדיאן להצטרף אלינו למטבח.
היא בקושי העיפה מבט בדירה שהצענו לה.
«אני לא צריכה את זה. יש לי כאן בית.»
«הסכמנו על שישה שבועות», אמרתי. «הדירה הזאת תהיה פנויה בדיוק כשהם יסתיימו.»
היא הסתכלה על מארק.
«אתה באמת מתכוון לגרום לי לעזוב?»
הוא נשם עמוק, ואני חיכיתי שיסתכל עליי. שיבקש ממני להתאזר בסבלנות עוד קצת.
«אמא, אמרתי לך שאת יכולה להישאר כאן», הוא אמר.
דיאן הנהנה. «בדיוק.»
«לא הייתי צריך לעשות את זה בלי לשאול את קלייר.»
«אז עכשיו אני אמורה לשלם על הטעות שלך?»
הוא הביט בה.
«אני אשלם את הפיקדון ואת שכר הדירה של החודש הראשון. אעזור לך לעבור. אבל אני לא יכול לקיים את ההבטחה שנתתי לך לגבי מגורים משותפים של כולנו.»
השתררה שתיקה.
הסתכלתי על הסכום שכתבנו לצד עלות השכירות. עדיין שמעתי באוזניי את נואה שואל על גן החיות.
«אתם לא תצטרכו את המעון.»
מארק לא ענה מיד.
השקט גרם לי להפנות אליו את מבטי.
כמעט יכולתי לשמוע אותו מבקש ממני לשנות את דעתי. הידקתי את שפתיי כדי שלא למלא את השתיקה במקומו.
הוא פגש את מבטי, ואז הסתכל שוב על דיאן.
«לא, אמא. כבר סידרנו את המשמרות המוקדמות. אני אאסוף אותו מהמעון.»
«אתם מבזבזים את כל הכסף הזה רק כי היא לא מסוגלת לחלוק מטבח? השכרתי את הדירה שלי כי אתה אמרת לי לעשות את זה!»
«אני יודע», הוא אמר. «בגלל זה אני עוזר לך עם הדירה החדשה. אבל זה לא הופך את קלייר לאחראית להבטחה שאני נתתי.»
דיאן נעצה בי מבט מלא שנאה.
«ואין לך מה לומר?»
«הייתי רוצה שתמשיכי לבלות עם נואה. אני פשוט לא רוצה שנמשיך לגור יחד.»
רציתי לרכך את דבריי מיד אחרי שאמרתי אותם.
פיה של דיאן התהדק, אבל לא חזרתי בי.
מארק החליק שוב את המודעה לעברה.
«תבואי לראות את הדירה איתי?»
היא הרימה את הדף.
«אני לא מרוצה מזה.»
אף אחד מאיתנו לא ניסה להפוך את תשובתה להסכמה.
היא הלכה לראות את הדירה עם מארק והסכימה לשכור אותה.
במהלך השבועות שנותרו לקחתי את נואה לביקור במעון, ומארק התחיל לעבוד במשמרות מוקדמות. דיאן השאירה את חפציה ארוזים בחדר האורחים.
בבוקר האחרון של ששת השבועות, נואה חיבק אותה ליד הדלת.
«השקנאי יוכל לבוא לבקר?»
דיאן התכופפה לצדו.
«כמובן.»
עזרתי לו לנופף לה לשלום בזמן שמארק הוציא את המזוודות שלה.
באותו ערב מצא אותי מארק בסלון.
«אני מצטער», הוא אמר. «חשבתי שאם זה יסתדר, לא יהיה לך אכפת שלא שאלתי אותך מראש.»
«אולי עדיין הייתי אומרת לא.»
«אני יודע.»
«היית צריך לתת לי את האפשרות להחליט.»
הוא התיישב לידי והשאיר בינינו מעט מרחק.
«תודה שטיפלת בסידורי המעבר», אמרתי. «אבל עדיין כואב לי שנתת לי להמשיך לספור את הימים שנותרו, בזמן שאתה כבר החלטת שזה לא עומד לקרות.»
הוא הנהן.
הוא לא שאל אם הכול בסדר בינינו עכשיו.
במהלך השבועיים הבאים סידרנו את שגרת הבקרים ואת האיסופים מהמעון.
כשדיאן שאלה את מארק אם תוכל לבקר ביום ראשון, הוא הפנה אליי את השאלה לפני שענה לה.
הסכמנו שהיא תבוא לארוחת צהריים.
ערב אחד היו ידיו של נואה דביקות אחרי פעילות יצירה. כיביתי את הכיריים, השארתי את סיר המרק על הכיריים ולקחתי אותו לשטוף ידיים.
כשחזרנו, מארק כבר מזג את המרק לשלוש קערות.
הוא החליק את הקערה שלי לעברי.
הרמתי את הכף והתחלתי לאכול.
לא בדקתי את הסיר.
