התחתנתי עם החבר הכי טוב שלי מילדות.
עצרו אישה צעירה בכביש חשוך בלילה וחשבו שהיא
חלפה כמעט שנה מאז שבית המשפט שם את הנקודה האחרונה
הדוד כבה ביום שישי בערב. החתן שלי, יונתן, אמר
במשך שלוש שנים ויתרתי על הקפה של הבוקר וחסכתי
אחותי הייתה לוקחת את אמא אליה בכל שנה בקיץ. אבל יום אחד אמא התקשרה אליי בלחש וביקשה שאבוא לקחת אותה.
אם באותו יום רביעי לא הייתי עונה לטלפון — האצבע
אליאנורה עמדה ליד החלון הפנורמי של דירתה, בקומה
שמי אליזבת הארפר. אני בת שישים ואחת, ותמיד חשבתי
מחוץ לחלונות בית החולים השתוללה סופת קיץ עזה.
קוראים לי לאורה. אני בת שישים וחמש.