סלבריטאים

  מכל דבר בעולם אהבתי יותר מכול את בתי, שרה. ביום שבו ילדה שלוש בנות תאומות־שלישייה, עמדתי מול חלון מחלקת התינוקות, ודמעות נספגו בשפמי האפורים.

  הכול התחיל בשעת בוקר מוקדמת, בסביבות שש. השחר רק החל לעלות, כאשר מוקד המשטרה קיבל שיחת חירום יוצאת דופן. האישה דיברה במהירות ובחוסר סדר, בניסיון

  כשהשלישיות שלנו היו בנות חמש, איבדתי את אשתי. עשר שנים לאחר מכן הבנות שלי אמרו לי: ״אבא, אמא לא מתה כמו שאתה חושב״. כשהאמילי יצאה מחיינו, השלישיות

  כשראיתי בפעם הראשונה את הילדה שעברה לגור בבית הסמוך, סל הכביסה נשמט לי מהיד ונפל ישר על שביל הכניסה. היא עמדה ליד המכונית, מוקפת בארגזים, וחיבקה

דוד לא הרשה לי לבקר את אמו לבד. הוא אמר שהיא זקוקה לשקט. אבל אחרי חודש נסעתי לשם בעצמי, ומה שראיתי במו עיניי גרם לברכיי לרעוד. חשבתי שבעלי מבלה בכל יום

  וילה על צוק, שנרכשה בתקווה שאצליח להחזיר את החום לנישואים שלנו. אבל בעלי הביא איתו את הוריו ואת אחותו, ואז הודיע לי שמעכשיו אני זו שאמורה לשרת את כולם.

  אישה מבוגרת ביקשה ממני להינשא לה ולהגשים את משאלתה האחרונה. לאחר מותה, עורך הדין שלה מסר לי את תיק בית החולים שלה ואמר: ״היא לא בחרה בך במקרה״.

  לפעמים בחיים יש רגעים שגורמים לנו להסתכל אחרת על האנשים ועל היצורים החיים שנמצאים לצדנו. התרגלנו לחשוב שבני אדם מקבלים החלטות בעזרת ניסיון, ידע והיגיון.

  «אם יהיה צורך לבחור, דוקטור, קודם תצילו את מריאנה. אשתי יכולה לחכות.» המילים האלה לא רק הדהדו במסדרון השקט של בית החולים.

  החבר הכי טוב של הבת שלי תפר לה שמלה לנשף הסיום, אחרי שבכל החנויות אמרו לה שהיא מלאה מדי בשביל להיראות יפה בשמלה אלגנטית. אבל מה שקרה אחר כך בנשף